הלוויה של פרד

"... הוויזלים היו כמו משפחה בשבילי, פרד היה בשבילי כמו אח גדול, תמיד ראיתי שמאחורי כל השטויות והצחוקים יש לו לב ענק," אמר הארי וירד מהבמה. הוא הסתכל סביבו, "איפה ג'ורג'?" שאל את רון, "אני לא יודע. כדאי שנלך לחפש אותו?" אמר רון, הארי הנהן בראשו, הוא, רון, הרמיוני וג'יני התעתקו למחילה, הם שמעו קולות בכי עמומים מהחדר של ג'ורג', הם עלו לשם מייד ודפקו על הדלת, לא נשמעה תשובה, הם נכנסו פנימה ומצאו את ג'ורג', שוכב על המיטה של פרד עם עיניים אדומות ונפוחות, נראה היה כאילו לא אכל ימים שלמים, "ג'ורג'?" שאל רון, "אתה בסדר?" ג'ורג' הניד בראשו לשלילה, "פרד!" בכה. היה כל כך עצוב לראותו כך, כאילו כל עולמו התנפץ. ג'יני ראתה פיסת קלף מוכתמת בדמעות על שולחן הכתיבה של ג'ורג', "מה זה?" שאלה, "כלום!" אמר ג'ורג' מייד, קפץ על רגליו וחטף את פיסת הקלף. "ג'ורג', מה זה?" שאל רון, מעט בתקיפות, "כלום!" חזר ג'ורג'. "אציו קלף!" קראה הרמיוני במהירות, ופיסת הקלף עפה אל ידיה. היא התבוננה בפיסת הקלף ודמעות זלגו על פניה, "הרמיוני, מה זה?" שאל הארי ברכות, היא דחפה את הקלף אל ידיו, הוא התחיל לקרוא בקול: "פרד היקר, אתה זוכר את כל השטויות שעשינו יחד? את כל הפעמים שעזרנו אחד לשני? את הידיעה שתמיד נהיה שם אחד בשביל השני, לא משנה מה? כי אני כן, ואני לא יכול לסבול את זה, את עצם העובדה שאני עדיין קיים, שאני בחיים, ואתה לא. הלוואי שהיית כאן, פרד! אני מתגעגע אליך ואני רוצה שתהיה פה. למה זה היה חייב לקרות?! למה?! זה פשוט קרה! ואף אחד לא מבין כמה קשה זה, הם לא מבינים שכל שנייה בחיים שלי מאז שמתת אני רוצה להרוג את עצמי! הם לא מבינים שאני מרגיש כאילו כלום לא חשוב יותר! הם רק אומרים: 'לפחות הוא מת מאושר' ולא מנידים עפעף, אפילו עכשיו, בהלוויה שלך, אפילו אמא לא בכתה! אני רוצה למות!" כולם הביטו בג'ורג' במבטים המומים. "ג'ורג'..." אמרה ג'יני, "לא היה לי מושג שאתה מרגיש ככה," "ברור שלא ידעת, הרי את אפילו לא בוכה על זה שאיבדנו את פרד, זה מרגיש כאילו-כאילו לא אכפת לכם בכלל!" אמר ג'ורג' בתקיפות ונחנק מרוב דמעות...

		הפרק הבא