סולאנג'לו- ההתחלה

ביום למחרת, אחרי שכבר נגמרה המלחמה, ויל לא ראה את ניקו די אנג'לו.

טוב, הוא לא ראה את רוב החצויים בגלל שהיה סגור במרפאה וטיפל בפצועים, אבל ויל די רצה לראות את ניקו.

אולי הוא אפילו היה מצליח לשכנע את בן האדס לא לעזוב את המחנה, רק זאוס יודע! 

רעם שנשמע מבחוץ גרם לוויל לזנק במקומו ולמהר לתקן את עצמו
לא זאוס, אבל כנראה המוירות, אלות הגורל, כן יודעות.

עוד יום עבר עוד לפני שוויל שם לב, היום השני אחרי המלחמה.

הציוד התחיל להיגמר, מה שאומר שמישהו היה צריך לרוץ ולהביא עוד אספקה רפואית

ויל התנדב, דבר שהוביל לכך שבאחת הפעמים הוא ראה את ניקו די אנג'לו בזווית עינו.

לפחות, הוא חשב שראה אותו

הוא ראה נער חיוור (אם כי פחות משהיה שנה לפני כן, כנראה תוצאה מהמסע חזרה למחנה החצויים), בעל שיער כהה וחלק , ולמרות שהתיאור הזה מתאים לעוד לפחות מיליון נערים בארצות הברית, ויל סולאס היה משוכנע שזה ניקו.

הוא היה צריך להיאבק ברצון להתחנן בפני בן האדס שלא יעזוב את המחנה.

יש לך עבודה לעשות, קול ההיגיון שלו נזף בו, חוץ מזה, אתה בקושי מכיר אותו. זה בכלל לא עניינך, אלו החיים שלו והבחירה נעשתה על ידי השיקולים שלו.  למה בעצם זה כל כך מפריע לך שהוא עוזב?

ויל לא ידע למה זה כל כך מפריע לו.
ויל לא ידע למה זה מפריע לו בדיוק כמו שלא ידע למה נמלא עצב כשניקו הלך לחפש את פרסי, או למה הוא תמיד רוצה להיות קרוב לילד מוות הזה.

אז ויל התעלם מדמותו של ניקו וחזר למשימתו.

בטח ניקו אפילו לא רוצה לדבר איתו
בטח ניקו חושב שוויל מעצבן או שטחי

אבל מה אם לא?

המחשבה הזו גורמת לו לעצור (לא מילולית, זה פשוט משתיק את כל הקולות האחרים)

מה אם ניקו לא חושב ככה?
מה אם ניקו לא יתנגד לדבר עם ויל?

הסיכוי הקטן הזה מצית תקווה בלבו של בן אפולו וגורם לו להחליט.

הוא ינסה מחר לדבר עם ניקו.

***

"אז איפה היית?" תבע ויל לדעת ואז נזף בעצמו על התחלת השיחה (בתוך הראש, כמובן).

"מה זאת אומרת?" שאל ניקו.

במקום עמוק בתת המודע שלו הוא קלט פתאום שהחרב של ניקו לא עליו.

"אני תקוע במרפאה, כאילו, יומיים שלמים. ואתה לא בא לבקר. אתה לא מציע לעזור"

"אני… מה?" הוא אמר ונראה באמת ובתמים מבולבל "למה שתרצה בן האדס בחדר מלא אנשים שאתה מנסה לרפא? למה שמישהו ירצה?"

"אתה לא יכול לעזור לחבר?" הם חברים עכשיו, נכון? למה הוא רצה לאחוז בידו של ניקו? "לגזור תחבושות אולי? להביא לי משהו לשתות או חטיף לאכול? או סתם לשאול אז מה קורה, ויל? אתה לא חושב שהיה יכול להיות נחמד לראות פרצוף ידידותי?"

"מה… הפרצוף שלי?" טוב, עכשיו ניקו נשמע מבולבל.

אלים, הוא כל כך רצה לאחוז בידו של ניקו.

"אתה כזה קשה תפיסה" ציין ויל "אני מקווה שיצאו לך מהראש השטויות על לעזוב את המחנה".

זה נכון, ויל מאוד קיווה, למרות שעדיין לא היה בטוח למה

"אני- כן. הן יצאו. כלומר, אני נשאר"

ויל הרגיש כאילו נשא תיק מלא אבנים בשלושת הימים האחרונים וסוף סוף הוריד אותו

"יופי. אז אולי אתה קשה תפיסה, אבל לא אידיוט"

"איך אתה בכלל מסוגל לדבר איתי ככה? אתה לא יודע שאני מסוגל לזמן זומבים ושלדים ו-"

"נכון לעכשיו אתה לא מסוגל לזמן עצם של עוף בלי שתימס לשלולית של חושך, די אנג'לו" וזה לא משהו שוויל רצה שיקרה, בגלל זה הוא הוסיף "אמרתי לך, בלי ענייני שאול, בפקודת רופא. אתה חייב לי לפחות שלושה ימי מנוחה במרפאה. מרגע זה"

"שלושה ימים?" משהו השתנה בפניו של ניקו
משהו שוויל לא הצליח לפרש, אבל גרם לו להרגיש כאילו השמש זורחת בתוכו

"טוב, אני- אולי זה אפשרי"

"יופי. עכשיו-"

קול קריאת שמחה רם נשמע מקרבת מקום.

ליד בור האש שבמרכז המגרש הציבורי, חייך פרסי חיוך רחב בתגובה למשהו שאנבת' סיפרה לו.

אנבת' צחקה וחבטה בזרועו בשעשוע.

"אני כבר חוזר" אמר ניקו לוויל "אני נשבע בנהר הסטיקס וכל זה"

ואז הוא רץ משם לכיוון פרסי ואנבת'

ויל עקב בעיניו אחרי דמותו של ניקו

הוא אמר לפרסי משהו, שנראה המום
אנבת' נראתה משועשעת
ניקו נראה כאילו חיכה הרבה זמן להגיד את מה שזה לא יהיה

"על מה אתה מסתכל?"

הקול מאחורי ויל גרם לו לקפוץ בבהלה "אלים אדירים, אוסטין!" הוא קרא

אוסטין פנה להסתכל לכיוון שעליו הביט ויל לפני רגע "למה בהית בפרסי, אנבת' וניקו?" הוא שאל.

"אני לא בהיתי באף אחד!" ויל עונה 

"בטח" אוסטין מהנהן באיטיות "בכל מקרה, למה אתה עומד כאן לגמרי לבד כבר… לאדע כמה זמן ו-"

"שום סיבה!"

"-בוהה בפרסי, אנבת' וניקו" אוסטין מסיים את המשפט.

"אלים אדירים, אוסטין, אני לא בוהה באף אחד!" ויל מתעקש "ולמעשה, אני בדיוק צריך ל-" ואז הוא קטע את עצמו כשניקו חזר "אני בדיוק צריך להמשיך את השיחה עם ניקו"

"מ'שתגיד" אוסטין אמר וטפח על כתפו של ויל
ויל היה די בטוח ששמע שעשוע בקולו של אחיו לפני שעזב והשאיר את ניקו וויל לבדם.

"אתה, אה, חזרת" בן אפולו אמר

"טוב, נשבעתי בנהר הסטיקס" ענה לו בן האדס "שבועה בנהר הסטיקס זו לא בדיחה"

ויל צחק בשקט והעביר את אצבעותיו בשיערו הבהיר "כן"

"אז… אה… מה רצית להגיד?" ניקו שאל

"או, אה, אני מניח ששכחתי"

"אה"

שני הבנים המשיכו לעמוד בדממה מחוץ לביתן אפולו, אף אחד משניהם לא אומר שום דבר

"ה… מרפאה" ויל אומר לבסוף "שלושה ימים, זוכר?"

"או, כן. אני חייב?"

"כן. וחסר לך שאתה נעלם או משתמש בכוחות השאול שלך, די אנג'לו"

"אוקיי, בסדר, בלי כוחות שאול" הסכים ניקו "אבל שלושה ימים. אחרי זה אני יכול להשתמש בהם כרצוני"

"אלא אם אגיד אחרת" ויל הוסיף "הוראות רופא"

"בעצם" אמר ניקו וחיוך מקניט נמרח על שפתיו כששילב את זרועותיו על חזהו "אתה יותר כמו אחות בית ספר".

ויל פתח את פיו כדי לענות, אבל לא מצא תשובה.

בפעם השנייה שפתח את פיו הוא אמר לניקו "שלושה ימים במרפאה, זוכר? מרגע זה".

"כן, בסדר" רוטן ניקו בתגובה "אז למרפאה, אני מניח"

"אתה מניח נכון"

ושני הנערים התחילו לצעוד ביחד כשצעדיהם מתואמים להפליא, כפי שהבחין ויל.

"אתה יודע, הבנתי פתאום שאני לא יודע עליך שום דבר" אמר פתאום ניקו וחתך את הדממה למרות שלא נשא עליו את חרבו "כאילו, אני יודע שקוראים לך ויל סולאס, שאתה בן אפולו ושאנחנו בערך באותו הגיל, אבל זהו"

"באמת?"

גם ויל לא ידע על ניקו הרבה מעבר פרטים הבסיסיים
הוא ידע קצת יותר, כמו העובדה שניקו איטלקי או שאחותו הגדולה מתה לפני כמה שנים
אבל אלו היו פרטים שליקט מפה או שמע משם

"כן" ניקו הנהן "נגיד, מאיפה אתה?"

"אוסטין, טקסס" ויל ענה "ואתה?"

"רגע, אתה מאוסטין? כאילו, כמו אוסטין אח שלך?"

"אף פעם לא חשבתי על זה" 

"אין בעד מה" ניקו אמר "אני מוונציה, דרך אגב"

"ניחשתי ככה. אתה תתפלא לגלות כמה דיברת באיטלקית פעם"

"אין סיכוי"

-----------------------------------

עוד פרק!

ממש מקווה שאהבתם:)

יש לי עוד שני פרקים כתובים ומלא רעיונות (שפרק חמש ילך לטרטרוס)

אזזזז

ביי (תמשיכו לקרוא. אני מכירה אלים. סתם, לא באמת)

הפרק הקודם		הפרק הבא