תפוס את הדגל וכלבים ענקיים

כירון החליט בצורה אקראית לחלוטין שנשחק "תפוס את הדגל" אחרי ארוחת הערב
וכמובן שתקעו אותי עם ויל סולאס
בהגנה.

שאלתי את פייפר - שהובילה את הקבוצה בעקבות הניצחון של ביתן אפרודיטה במשחק האחרון - למה.
כל מה שהיא אמרה היה "בגלל שאתם הפוכים כל כך אתם בטוח תעשו עבודה מושלמת שתוביל אותנו לניצחון"

כששאלתי אותה למה דווקא בהגנה היא פשוט קרצה והלכה לג'ייסון כדי להתייעץ איתו על אסטרטגיה שתעזור להם לנצח את ביתן אתנה בקבוצה היריבה

או סתם כדי שיוכלו להתמזמז בפינה מרוחקת בזמן שכולם מנסים להשיג את הניצחון (למרות שזה לא מתאים להם)
(הם יתמזמזו רק עד שהמשחק יתחיל)

אולי בשביל שניהם, רק זאוס יודע!

בכל מקרה, ככה מצאתי את עצמי עומד עם ויל סולאס בבסיס, משגיח על הדגל.

אל תבינו אותי לא נכון, אין לי בעיה עם ויל
הוא מאוד נחמד ואנחנו מדברים הרבה
אבל הוא לא לוחם (אל תסתכלו עלי ככה, הוא אומר את זה)

תתקעו אותי עם אחותו קיילה
אלים אדירים, אפילו אוסטין יהיה יותר טוב

אבל לא רק שאני לא חושב שוויל יוכל לעזור לבלום את החצויים מהקבוצה היריבה, אני גם די בטוח שהוא יעקב אותי.

פשוט, ויל הוא כזה...
ו, העיניים שלו...
והחיוך הזה...
ו- "ניקו, אתה שומע אותי?" קול לשמאלי קוטע את המחשבות שלי וגורם לי לזנק.

אני מסתובב ופוגש את עיניו הכחולות של ויל

כחולות כמו שלא ראיתי בחיי, בצבע אחיד וחלק כמו השמיים.

"אה- אני- כן, כן אני שומע" אני אומר.

למה נהיה פה חם פתאום?
אני מרגיש כאילו השמש עומדת ממש מעלי ומחממת אותי, אבל לא
היא עומדת בדיוק מאחורי ויל
גורמת לשיערו הבלונדיני לנצנץ כאילו המלך מידאס נגע בכל שיערה על ראשו.

קראתי פעם שברגע שאתה מכיר בעובדה שיש לך רגשות למישהו הרגשות דואחים, אבל מאז שהבנתי את זה הרגשות שלי רק הולכים ומתחזקים.

הגעתי לשלב שגם כשאני מנסה להגיד לעצמי שאין לי רגשות לוויל המוח שלי אומר "אה, לא. אתה טועה".

יש לי רגשות לוויל סולאס, פשוט עוד לא החלטתי אם הם חיוביים או שליליים.

"ניקו" ויל מוציא אותי פעם נוספת ממחשבותי "אם אתה רוצה שלא יקראו לך ילד מוות כדאי שתפסיק להתנהג כמו אחד כזה".

"אני- אה- אנ- כ- כן" אני מצליח להגיד לבסוף "אני מניח שאתה צודק. יש עליך נשק בכלל?".

ויל מרים את ידו השמאלית, שבה הוא מחזיק פגיון "ציפית שאשתמש בחץ וקשת, אה?" הוא שואל בגיחוך.

"ארמ, כן" אני אומר
אין אפילו טעם להכחיש.

"טוב, אני... לא מאוד טוב עם חץ וקשת" ויל אומר "כשהייתי צעיר יותר מייקל היה עוזר לי הרבה. אני לא עושה את זה יותר".

סטיקס

אוי, סטיקס

סטיקס

סטיקס

סטיקס

סטיקס
למה אני לא יכול לחזור בזמן ולא להגיד את זה?

"אני, אה, מצטער" אני אומר "אתה, ארמ, בסדר?"

אלים, למה אני אידיוט?

למה
למה
למה
למההההה

"לא, זה בסדר" ויל אומר "בכל מקרה, חשבתי לעצמי ש... אולי - רק אולי, אתה לא חייב להסכים! - אתה ת- ניקו, מאחוריך!" ויל קורא.

אני מסתובב ומניף את החרב שלי בדיוק בזמן כדי להרוג מפלצת שאני לא מספיק לזהות לפני שהיא מתפוררת לאבק.

כירון לפעמים נותן לכמה מפלצות להיכנס כשמשחקים "תפוס את הדגל"
הוא יודע שאנחנו יכולים להתמודד איתן

"נייס די אנג'לו" ויל אומר "עכשיו נראה איך אתה מתמודד עם הכלב הענק"

אני מסתכל לכיוון שעליו הוא מצביע, רואה כלב גדול בעל שני ראשים.

אורתוס

אני מניף את החרב, אבל הכלב מתחמק ומקיף את הבסיס במהירות ישר לכיוונו של ויל.

כשהכלב לא בולם ויל צונח על הקרקע, דבר שכנראה היה המהלך הנכון בהתחשב בעובדה שהכלב עובר מעליו ובולם כמה מטרים מאחורי.

"מהלך יפה, סולאס" אני אומר ומסתובב, משסף בכיוונו של אורתוס.

"הסיבוב שלך איום" ויל אומר ועוקף את הבסיס בניסיון לפגוע ביצור, מחמיץ במילימטרים ספורים "כנראה יש לך הרבה מזל אם עוד לא נקעת את הקרסול".

אני יורד על ברכיי ונשכב על הדשא כדי לנסות ולדקור את בטנו של הכלב
כל מה שקורה הוא שהרבה יותר מדי פרווה נופת לתוך הפה שלי.

אני נעמד חזרה על רגלי ומנסה לירוק את הפרווה "אז איך אני צריך להסתובב, דוקטור 'אני רופא אבל גם לוחם לא רע ומסתבר שגם רקדן' סולאס?".

"קודם כל, אני לא רקדן" ויל מציין "שנית, אתה צריך להסתובב על העקב, ככה" הוא אומר ומדגים, שולח את ידו השמאלית קדימה בדיוק בזמן לפספס את צווארו של הכלב.

ויל מסתובב ורץ ולרגע אני חושב שהנה, מצאתי בו פגם
ויל סולאס לא מושלם אחרי הכל
אבל אז הוא קופץ וטופס בענף אחד העצים, ובזמן שהוא מרים את עצמו וושיך לטפס הוא קורא אלי "יש לי תוכנית, תדאג לעקב אותו!"

"אתה סתם משקר לעצמך" אומר המוח שלי "ויל סולאס כן מושלם"

אני מתעלם מהמוח שלי ומקשיב לוויל, מנסה להסיח את דעתו של הכלב הגדול.

הניסיון נחשל אחרי פחות מדקה, כשהעלים מרשרשים וויל נופל ונתלה מענף רק ברגליו כשעל פניו מבט מבועת.

אורתוס כנראה שמעה את הצליל, כי הוא מסתובב ממני ומזנק לכיוונו של ויל.

"הי, אל תנסה לרסק את הפנים היפות של השותף שלי!" אני קורא לכיוונו של הכלב וכנראה שזו הייתה הסחת הדעת שאותה ויל היה צריך, כי אורתוס מסתובב לכיווני וויל מנצל את ההזדמנות ומוצא כיוון חדש לטפס ממנו.

"למה שלא תחזור להגיד שלום לאחיך, מה אתה אומר על זה?" אני שואל את הכלב ודוקר ומשסף בכיוונו עם חרבי.

למרבה הצער, הכלב ממשיך להתחמק.

קול שריקה של משהו החותך את האוויר קוטע את הניסיונות שלי
אני מרים את המבט כדי לראות את הפגיון של ויל תעופף באוויר ולפני שאני מספיק לזוז הוא נעלם מאחורי אחד מראשיו של הכלב

אורתוס מתפורר לאבק לגמרי עד שוויל קופץ מהעץ חזרה על הקרקע ומרים את הפגיון שלו בחזרה.

"אתה מדמם" אני מציין "למה אתה מדמם?"
למה הוא מדמם?

"אה, זה שום דבר" הוא אומר ומורח את הדם על חולצת המחנה שלו רק כדי שיתחדש (הדם) "סתם נשרטתי מאיזה ענף"

"זה לא נראה לי כמו שום דבר" אני אומר וטופס את ידו.

על זרועו יש חתך ארוך בערך מאיזור פרק כף היד וכמעט עד המרפק "אתה לא אמור להיות הרופא מבינינו? הבן של אפולו?".

"זה שאני הבן של אפולו לא אומר שאני חסין מפגיעות" ויל עונה בגיחוך

"אם זה כל כך לא קשור, אז בסדר" אני עונה, אבל בטוח שאפשר לשמוע בבירור את אי ההסכמה בקולי "אז מה היה הדבר שהתחלת להגיד קודם?" אני שואל אותו.

"או, אה, זה... לא באמת חשוב" ויל אומר "סתם איזה רעיון טיפשי שעלה לי, אבל זה מגוחך ו... כן... אתה יכול לשכוח שאי פעם התחלתי את המשפט ההוא" הוא מעביר את ידו השמאלית בשערו, משאיר טיפות דם על רקע הבלונדיני "בעצם, אני חושב שהמשחק נגמר" ויל מציין ומצביע על כמה מהחניכים הצעירים יותר בביתן אפולו שמניפים את דגל הקבוצה היריבה בהתרגשות.

"נראה שאתם ניצחתם" אני אומר לו

"כן" הוא מסכים "נראה שאנחנו יכולים לנוח על זרי הדפנה"

"ויל סולאס- לא, רגע, יש לך שם מלא?"

"כן, זה ויליאם אנדרו סואלס"

"אז, ויליאם אנדרו סולאס, אתה לא אמרת את זה כרגע!" אני קורא

"זה היה איום, אה?"

"לא סתם איום, איום ונורא"

"קח את זה חזרה!" ויל- ויליאם קורא אבל אני שומע בקולו את הניסיון להחניק צחוק

"לעולם לא, סולאס" אני עונה "ואני אמצע דרך לנקום בך על משחק המילים האיום"

"אני לא יכול לחכות לגלות מה תהיה הנקמה שלך"

"חכה ותראה, סולאס" אני אומר "חכה ותראה"

וכשאני מסתובב ומתחיל לרוץ לשאר הקבוצה אני שומע מאחורי את ויל אומר עוד שש מילים שגורמות לפנים שלי להתלהט

"גם הפנים שלך יפות, די אנג'לו!"