לעשות כלום ביחד

ניקו היה ער.

הוא ידע את זה

בעצם, כשהוא חשב על זה הגיע למסקנה שכנראה היה ער כבר זמן מה ומוחו פשוט סרב להודות בכך.

"אם אני ער" שאל את עצמו ניקו בראשו "במה זכיתי שהשמש לא מסנוורת אותי עכשיו?"

בן זוגו, ויל סולאס, התעקש להשאיר את וילונות דירתם פתוחים בלילה, וניקו נאלץ להתמודד עם זה כל בוקר כשאור השמש סינוור אותו ברמת כמעט עיוורון ואילץ אותו לקום מהמיטה.

אבל באותו היום האור לא חדר לעיניו.

"אני מת?" ניקו חשב לרגע לפני שהרגיש בשילוב הריח המוכר של שמפו ואור שמש

מישהו - ויל, זה לא יכל להיות מישהו אחר - נישק את ניקו על ראשו ולחש באוזנו "זה זמן לקום, סאנשיין"

"איזו שנה זו?" מלמל ניקו, עיניו מסרבות להיפקח 

"בדיוק כמו זו שהייתה אתמול" ויל ענה וניקו יכל לשמוע את החיוך בקולו של בן זוגו.

חושיו של ניקו התחילו לחזור אליו לאט, עדיין מעורפלים מהשינה.

הוא הבין שפניו קבורות בחזהו של ויל ומה שהרגיש תחת ראשו ולא היה כרית הייתה בעצם זרועו השמאלית של ויל.

הוא הבין שרגליהם שלובות אלו באלו, וכשעיניו סוף סוף הסכימו להיפקח הוא היה פנים אל פנים (או שפנים אל בד?) עם חולצת הפיג'מה הלבנה של ויל, שעליה נכתב באותיות שחורות "star wars"

"אני לא רוצה לקום" רטן ניקו לתוך חולצתו החנונית של ויל

"באמת ילד מוות, אתה לא יכול להישאר במיטה כל היום"

"קודם כל, תפסיק לקרוא לי ככה" ניקו אמר "לפני שבע שנים יכולתי לסבול את זה, אבל מבחינה טכנית אני לא ילד יותר"

"רשמתי לפני" ויל ענה, אצבעותיו משחקות בשיערו השחור של ניקו "מה הדבר השני?"

"אני יכול. וגם אתה"

"לא, אנחנו לא יכולים"

"אנחנו יכולים מאוד"

ניקו קרא פעם סיפור של הפילוסוף אפלטון, שטען שבימי קדם כל בני האדם היו מורכבים משילוב של זכר ונקבה.

לכל אדם היו שני ראשים, ארבע זרועות, ארבע רגליים.

לפי הסיפור, בני האדם המשולבים היו כל כך חזקים שהם הלחיצו את האלים, וזאוס פיצל אותם לשניים - גבר ואישה.

מאז, בני אדם מרגישים לא שלמים.

כל חייהם הם מחפשים את החצי השני שלהם.

"ומה זה אומר עלי?" תהה לעצמו ניקו כשהיה בן ארבע עשרה

זה אומר שאפלטון טעה, כי מגיל ארבע עשרה הוא הבין ששני חצאים לא חייבים להיות גבר ואישה

ולניקו היה המזל למצוא את ויל, החצי השני שלו, מוקדם כל כך בחייו.

"לא, אנחנו לא יכולים" ויל ענה לו "ואם אצטרך אני אגרור אותך מחוץ למיטה"

"אין סיכוי, אנחנו נשארים פה יחד ועושים כלום"

אלים שבאולימפוס, ניקו אהב את ויל

אהב אותו כל כך שזה כאב
אבל זה היה כאב טוב
כזה שאומר שאתם חיים

בעצם, אוהב זו לא מילה חזקה מספיק כדי לתאר את מה שניקו הרגיש

"עושים כלום ביחד?" ויל שאל וניקו שוב שמע את החיוך בקולו.

הוא הרים את מבטו, פגש את עיניו הכחולות הגדולות של ויל וחייך בחזרה "כן, עושים כלום ביחד"

ויל חייך שוב והתקרב לניקו עוד קצת כדי לנשק אותו בעדינות על השפתיים.

"איכס, ויל, תצחצח שיניים!" ניקו קרא בחצי צחוק

"חצוף" ענה ויל, גם הוא חצי צוחק

ואז, כמו מתוך שינון מתסריט, שנים התקרבו זה לזה

ניקו הרים את ידיו ואחז בפניו של ויל

ויל, שאצבעותיו עדיין היו בתוך שיערו של ניקו, קרב את פניו של ניקו אל פניו

והם התנשקו, והכל היה בסדר

לפחות עד שהשעון בטלפון של ויל צלצל, וכשהוא הרים את המכשיר כדי לכבות את הצפצוף הוא נאנח "אי אפשר לעשות כלום היום, הייזל ופרנק באים"

"כבר יום שבת?" ניקו שאל וכמעט הזדקף לישיבה

הוא לגמרי שכח שקבעו עם אחותו והחבר שלה

"איזה יום חשבת שזה?" ויל שאל בגיחוך "אבל אפשר לעשות כלום מחר. לא מחרתיים, מחרתיים יש לימודים*"

ניקו נאנק "אל תזכיר לי" הוא אמר וקבר את פניו בשקע שבין כתפו לצווארו של ויל.

"רד ממני, סאנשיין" ויל אמר אבל לא הוציא את ידו משיערו של ניקו, דבר שכמעט גרם לו לצחוק, "אנחנו צריכים להתארגן"

"עוד חמש דקות" התחנן ניקו

"עוד חמש דקות, ואז אתה מבטיח שתקום?"

"אני נשבע בנהר הסטיקס"

------------------------------------------------------------------

שלומות, זו סופי (הכותבת)

*הכוונה היא ללימודים באוניברסיטת רומא החדשה

ממש מקווה שאהבתם:)