יומנו של ניקו די אנג'לו

מחנה החצויים נראה כל כך מגניב, הלוואי שביאנקה הייתה כאן.

אלו המחשבות העיקריות שעוברות לי בראש מאז שהיא עזבה עם זואי ותאליה וגרובר.

היא לא הסבירה הרבה, היא פשוט אמרה "אני צריכה ללכת ניקו, אני מצטערת" וזה כמעט מרגיש שהיא הצטרפה לציידות שוב.

אני רק מקווה שהיא תחזור עד סוף החודש, כי בינואר אני אהיה בן עשר והיא הבטיחה שהיא תביא לי מתנה מיוחדת!

אבל במחנה יש כל כך הרבה מה לעשות, אז אני מנסה לחשוב על דברים אחרים.

בבוקר אחרי שהיא עזבה גם פרסי נעלם כדי להצטרף אליהם, אבל הוא הבטיח לי שהוא ישמור על ביאנקה.
אני חושב שהוא רוצה לחפש את החברה שלו שנפלה מהצוק, אני חושב שהוא אוהב אותה.
אני לא יודע למה, אבל אני לא רוצה שהוא יאהב אותה.

פרסי נראה כמו שתמיד דמיינתי גיבורים: הוא חזק, ומצחיק, ויש לו חרב מגניבה, והעיניים שלו ירוקות, שזה גם נחמד.
עיניים כחולות נחשבו לקללה ביוון העתיקה.

אני ממש רוצה שפרסי יחבב אותי.

אחרי שהאלה ארטמיס הגיעה היא דיברה עם ביאנקה ופרסי ואחר כך הגיעה מכונית בצבע זהב שנראתה מאוד מוזרה, ויצא ממנה נער בן שבע עשרה שדיקלם הייקו.
הנער היה יפה ונראה כאילו הוא בכלל לא מתאמץ להיראות ככה.
השיער שלו היה בלונדיני והיו לו משקפי שמש, כשהוא הוריד אותם ראיתי שיש לו עיניים כחולות.

האלה ארטמיס אמרה שזה אחיה התאום, אז הנער הזה כנראה היה האל אפולו שהרג את המאהב שלו עם דיסקוס.

אני לא זוכר מתי שמעתי לראשונה את הסיפור הזה, כנראה אמא סיפרה לי אותו פעם כשהייתי צעיר יותר למרות שהיא העדיפה את הסיפורים עם האדס.
אני חושב שהאדס היה האל האהוב עליה.

אז אחר כך המכונית של אפולו הפכה לרכב ענקי וכולנו נכנסנו פנימה.

אני חושב שזה כל מה שיש לי לספר על הימים האחרונים, אני מקווה שעד הפעם הבאה ביאנקה כבר תחזור.
-ניקו די אנג'לו

		הפרק הבא