מי זה? הוא יפה

זה היה יום- לא, רגע, זה היה בדיוק לפני- האמת היא שאני לא באמת זוכר איזה יום זה היה.

להגנתי, למי יש זמן להסתכל בלוח השנה כשדברים הרבה יותר יפים נמצאים ממש מתחת למרכבת השמש? דברים יפים כמו הנער שיושב בחצר הארמון של מקדוניה ופורט בנבל?

לא ידעתי את שמו כמו שלא ידעתי את שמות רוב בני התמותה (אני מתכוון, עד שאזכור את השמות של כולם יהיו אנשים חדשים והקודמים יהיו מתים, אז למה לתרוח?) אבל כן ידעתי שזה הנסיך של מקדוניה, בן המלך והמוזה קליאו (ידידה קרובה).

מלמעלה לא יכולתי לראות את כל הפרטים, אבל העור שלו היה חום בהיר כמו אדמה והשיער שלו בגוון כהה יותר, כמו… קליפה של עץ אורן.

זה מוזר.

מעולם לא קרה לי שלא מצאתי מילים כדי לתאר משהו, בטח שלא מישהו.

אשאל את אחותי כשאחזור לאולימפוס, הרמס לא יסכים להעביר בשבילי את ההודעה (או כמו שהוא אומר "יש גבול לתירוץ הפרות. לקחת לי את הלירה, לא תוכל לקבל גם את החופש שלי").

למזלי, כבר הייתי לקראת סוף הסיבוב ובתוך דקות ספורות (או שעות, זמן עובר אחרת אצל אלים) המרכבה כבר חנתה בארמון השמש שלי ואני נעמדתי מול אחותי התאומה.

"ארטמיס, אני צריך את עזרתך" אני אומר לה.

"מה אתה רוצה?" היא שואלת "אני צריכה למהר כדי לחשוב על נקמה לאבא על זה ששכב עם אחת הציידות שלי, אני חוששת כי הפעם הראשונה שאסכים לשתף פעולה עם הרה".

"איך עברנו לדבר עלייך? משהו נורא קרא לי היום!" אני קורא קצת חזק משהתכוונתי, אתנה ופוסידון קוטעים את הוויכוח שלהם ושניהם מסתכלים עלינו.

"אוי לא! שאקרא לאסקלפיוס? או שזה לא קשור לבריאותך, שאקרא לאפרודיטה?".

"סוף סו- רגע, את צוחקת עלי?" אני שואל אותה.

"תמיד, אח תאום" היא עונה לי בחיוך "איזה דבר איום קרה לך שמחייב אותי לדעת?".

"אני אל השירה, כפי שאת יודעת" אני אומר לה "אבל היום, כשניסיתי לתאר מישהו בראש שלי - תפסיקי לצחוק אתנה, אלים עושים את זה! - היום לא הצלחתי למצוא תיאור לצבע שיערו של הבחור שראיתי".

ארטמיס נאנחת "חוששתני שאיני יכולה לעזור לך כאן, אחי" היא אומרת "מוטב שתדבר עם אפרודיטה".

"מה- אבל- את לא יכולה להשאיר אותי ככה, ארטמיס!" אני קורא אחריה כשהיא מסתובבת ורצה משם.

"שמו יקינתוס" אומרת אתנה מאחוריי, עייניה האפורות מנצנצות כאילו ידעה דבר מה שאינני גיליתי עדיין "אינני אפרודיטה, אבל אני חושבת שמוטב ותחזור למקדוניה עם זריחה. תגיד לסוסים שלך שיצאו בעצמם ותלך לדבר עם הנסיך".

"מה- איך את-" "יודעת את שמו? אני אלת החכמה, אני יודעת הכל" היא עונה והולכת, פוצחת מחדש בוויכוח עם פוסידון.

אני יודע שאתנה אינה יודעת הכול. 

אני חושב. 

אבל היא כנראה צודקת, אז למחרת אני לובש את צורתי האנושית ומופיע בשערי הארמון כי כשאני רוצה משהו אני אשיג אותו, וכרגע אין דבר שאני רוצה יותר מלגלות מי הנער הזה ומה בשם סטיקס הוא עשה לכוח המטאפורות האדיר שלי.

***

"אז אתה מציע את עצמך לתפקיד העוזר האישי של בני?" שואל המלך.

"בדיוק" אני עונה "תתפלא לגלות שביכולתי להשיג כל דבר שיצטרך, החל בלירה יקרה עשויה אבני חן ועד הקשת החזקה ביותר".

"ואיך אמרת שקוראים לך?".

"אילוס" אני עונה

שמש.

"ברור לך שלא אוכל לקבל אותך סתם ככה לעבודה, נכון? מהם כישוריך?" מוסיף המלך לשאול.

"ובכן, אנשים אומרים שאני מוכשר בנגינה וקשתות, וגם ברפואה ו- לא, אלו הכשרונות העיקריים שלי" אני עונה.

מה אוכל להוסיף? את הקטע של הנבואות?

אני בתחפושת, אנשים.

המלך מלטף את זקנו שלא ארוך במיוחד כך שזה לא מרשים באותה המידה ואומר "אארגן לך פגישה עם בני מחר עם זריחת החמה, אתה יכול להישאר כאן הלילה בחדר שהמשרתים יסדרו לך. הנסיך יפגוש אותך בגן הארמון".