תאומה בהחלפה - מכושפת

בעולם שבו קסמים ומוגלגים התקיימו במקביל, היו שתי תאומות זהות, לילי ורוז, שהיו שונות כמו לילה ויום. 

לילי, הבכורה מבין התאומות, הייתה סקיבית. עיניה, על אף שהיו בהירות וסקרניות, לא חשפו שום רמז לקסם הזורם בעורקיה.

היא חיה בצילה של אחותה התאומה, רוז, שתמיד הייתה הגאווה והשמחה של הוריהן הקוסמים.

לילי כמהה להיות מכשפה, אבל שימוש בשרביט היה מעבר ליכולות שלה. 

רוז, לעומת זאת, הייתה התגלמות הקסם. מי שהיה מספיק חד הבחנה יכל לראות את הקסם נוצץ בעיניה.

היא קיבלה מכתב הזמנה מבית הספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות בסוג של שמחה שרק מי שנועד לגדולה יכול היה להרגיש.

קסם היה זכות מולדת שלה, והיא ענדה אותו כמו תכשיט.

הוריהן מר וגברת קונרד, תמיד התייחסו לתאומות באהבה ובאכפתיות שווה,

אבל לא ניתן להכחיש שליבם התנפח מגאווה כשהם הביטו ברוז. תלמידה מצטיינת ומדריכה ראשית נפלאה.

לילי הסתפקה באהבתם, אבל הכמיהה לקסם והערצה מצד הוריה כרסמו בה לא פעם.

היום שבו מתחיל סיפורנו הוא יום קיץ בהיר, היום האחרון של קורס שצף קצף, ולילי הייתה נחושה להפיק ממנו את המרב.

היא לבשה את הגלימה האהובה עליה, שנבחרה בקפידה כדי לתת לעצמה הרגשה שהיא לא שונה משאר משפחתה.

כשהיא עשתה את דרכה לקורס שהתקיים בסמטת דיאגון, לבה כבד מהידיעה שלעולם לא תלמד בהוגוורטס כמו אחותה.

היא הביטה בכל החנויות שנועדו לקוסמים, ועצבות ירדה עליה. בדרך נתקלה לילי בידיד שלה, ג'ון.

ג'ון הגיע ממשפחה מכובדת של קוסמים, אבל גם הוא היה סקיב. ההורים שלו התביישו בו.

ולא היה דבר בעולם שהוא רצה יותר מאשר להוכיח להם שהוא שווה משהו.

אולי זאת הייתה הסיבה שהם הסתדרו כל כך טוב, הם חלקו רגשות דומים.

ג'ון האמין שכל מכשפה וקוסם שמגיעים ממשפחת קוסמים, ללא קשר ליכולות הכישוף שלהם, ראויים ללמוד את אמנות הקסם ולהחזיק בשרביט.

"לילי," אמר ג'ון בלהט בזמן ששניהם צעדו במרץ לעבר הקורס שהתקיים באחד החללים הריקים מאחורי כרך ודף בע"מ,

"שימוש בשרביטים לא צריך להיות פריבילגיה, גם לנו מגיע להיות בעלים של אחד.

אם לא נתאמן ולא ננסה, בחיים לא נצליח לנצל איזשהו פוטנציאל חבוי, את לא חושבת?"

לילי הנהנה בהסכמה, הם אהבו לנהל דיונים כאלה בכל הזדמנות.

הם נהגו לדבר הרבה על היחס של קוסמים לסיקיבים וליצורים כמו גמדוני בית וגובלינים. לפעמים ג'ון ידע לבטא במילים בדיוק מה שהיא לא ידעה להסביר.

הם למדו באותו תיכון מוגלגי, והכירו אחד את השני עוד מגיל ינקות מפני שהמשפחות של שניהם בקשרי ידידות כבר במשך דורות.

 אחרי שנודע להם שהם עברו את הקורס בהצלחה וקיבלו תעודת השתתפות, לילי וג'ון יצאו לעבר סמטת דיאגון וקנו לעצמם גביעים גדולים של גלידה.

"הלוואי שהיינו יכולים ללמוד בהוגוורטס" אמר ג'ון בזמן שאכלו את הגלידה.

הם הסתכלו על ילדה נרגשת שיצאה מהחנות של אוליבנדר עם שרביט חדש ביד.

"זה חסר סיכוי" נשפה לילי. 

"גם אני חולמת על זה מאז גיל 11, תאמין לי, אבל הקסם שלנו לא מספיק חזק כדי ללמוד בהוגוורטס"

היא מהירה להוסיף כשראתה את ההבעה המאוכזבת על פניו של חברה.

"אני יכול לכתוב לפרופסור מקגונגל, להתחנן בפניה או להציע רעיון לכיתת סקיבים." הוא אמר חירשית.

"מה?" שאלה לילי.

"לכתוב לבית הספר או למשרד הקסמים בקשר להשכלה שלנו, מישהו חייב להקשיב" הוא אמר.

זה היה נראה שלילי לא יודעת מה לומר מרוב שהרעיון היה מגוחך.

"הייתי מנסה לדבר עם שר הקסמים אם הייתי יכול…" 

"אבל אתה לא יכול." אמרה לילי ברוגז.

"לא משנה" הוא ענה בתסכול.

הם סיימו את הגלידה ויצאו מסמטת דיאגון לעבר הרכבת התחתית. שם הם נפרדו לשלום.

לילי הציצה בגבו של ג'ון וראתה את הליכתו המובסת. כתפיו היו שמוטות.

ברכבת היא שלפה את הנייד המוגלגי שלה והאזינה למוזיקה עד שהגיעה הביתה.

כשחזרה הביתה, רוז קיבלה את פניה בהבעה מדוכדכת. לילי ידעה לזהות את רגשותיה של אחותה גם בלי מילים.

לפתע לילי שמה לב שבקושי יצא לה ולרוז לבלות זמן ביחד בחופשת הקיץ, ושכל אחת הייתה עסוקה בעניינים שלה.

פעם הן נהגו לנצל כל רגע אפשרי ביחד. לילי לא הצליחה להיזכר מתי בפעם האחרונה הן ישבו לאכול ארוחת ערב משותפת.

"רוז," שאלה לילי בזהירות, "משהו מטריד אותך?"

"זה שום דבר" ענתה רוז.

"את בטוחה?"

שתיקה. ואז דמעות עלו בעיניה של רוז כשהתוודתה,

"לילי, התאהבתי בנער מוגל, שמו מרטין מרפי. נפגשתי איתו בסתר כל חופשת הקיץ, ואני לא יכולה לשאת את המחשבה שאני אספר לו שאני מכשפה".

		הפרק הבא