הסוד של הארי

אני שונא את המחשבות שלי. שונא את העולם. שונא את לורד וולדמורט והעובדה שבגללו אין לי הורים. שונא את הדודים המוגלגים הטיפשים שלי. ואת הצלקת

המכוערת על המצח שלי.. ויותר מהכל, אני שונא את זה שאני כבר לא כל-כך שונא את האויב שלי, דראקו מאלפוי. אני לא חייב לאף אחד הסברים.. כאילו שלמישהו אכפת

מה אני מרגיש כל עוד אני ״הארי פוטר המפורסם״, ״הנבחר״, ״הילד ששרד״. ועברתי הכל עד עכשיו, אבל את זה.. אני חושב שגם בעוד אלפיים שנה אני לא אעבור. גם לא כששנינו נסיים

את הלימודים בהוגוורטס ונעמוד ברציף תשע ושלושה רבעים עם האישה שלנו והילדים. אבל משהו מרגיש לי מוזר, בכל זאת יש בדראקו משהו. כאילו משהו בעיניים שלו קורא לי. קורא לי.

רק לי.   

זה לא דומה לשום דבר שהרגשתי קודם.. אני מסמיק כשאני רואה אותו, הבטן שלי מתכווצת כשאני אומר את השם שלו, כשאני חושב עליו, וכשהוא מסתכל עליי, או סתם. או סתם, פשוט דראקו. לא עושה כלום.

גיליתי את זה לפני שבוע וקצת. כשהוא הקניט אותי כמו תמיד, והקולות בראשי התחילו להתעורר.

״היי! הוא דיי חמוד..״ לא הבנתי איך זה נורמלי שאני אקרא לדראקו מאלפוי ״חמוד״.

״רגע.. למה אני מביט בו ככה?״ ואז הכל נעצר.

״אני אוהב אותו? לא! ממש לא..״ חשבתי שהכל נגמר והוקל לי. אבל לא היה לי מושג עד כמה טעיתי.

״טוב.. אולי קצת.״ נסיתי להגיד לעצמי שלא. אסור לי. מה החברים יגידו? מה האנשים האחרים בחיים שלי יגידו. אני מפחד. אני באמת מפחד.

אני לא יודע אם לקרוא לזה ׳אהבה׳, אני לא יודע איך לקרוא לזה. וכשאני מתקשה במשהו, אני משתף בזה את האנשים שחשובים לי.

רון והרמיוני? לא. מה פתאום, הם יחשבו שאני מוזר ושמשהו לא בסדר בי. חשבתי שוב ושוב על מי אני סומך.. ואז נזכרתי בפרופסור לופין. הוא תמיד נחמד אליי, ויש לנו את אותו הטעם במוזיקה. אנחנו

מדברים על דברים עמוקים ואם יש מישהו שאני סומך עליו, זה הוא.

״פרופסור.״ שאלתי אותו בשיעור הפרטי שהיה לנו מאוחר יותר. ״כן, הארי?״ הוא ענה לי. אני חושב שהוא הרגיש שיש לי משהו באמת חשוב ופרטי לספר לו. ״תגיד אתה.. מתישהו.. התאהבת? כאילו, יש לך אישה?״

לופין חייך אליי. ״ולמה אתה שואל?״ הוא תהה. ״סתם..״ אני שונא להסמיק. אני שונא את זה. ״טוב, אז אם זה כל כך חשוב לך.. כן. ברור שהתאהבתי פעם. יש לי בת זוג.״ הוא ענה בחיוך.

״וואלה.״ 

״ואיך זה מרגיש?״ המשפט פשוט נפלט לי. לופין הרים גבה. ״מה, להתאהב?״

הינהנתי בראשי במבוכה.

״זאת הרגשה מדהימה.. כאילו אתה..״ הוא נראה חולמני, עד שעצר לרגע.

״למה אתה שואל?״ הוא חזר לחיוך.

״אתה מאוהב במישהי?״ הוא שאל. שתקתי. לא ידעתי איך לענות לו.

״אה..״ מילמלתי.

״אולי.״ הספקתי ב״אולי״ שוב.

״אתה רוצה דבר על זה עכשיו?״ הוא שאל כי הוא שם לב שנראתי לחוץ.

״לא. סליחה ששאלתי..״ עניתי והתנצלתי.

״הכל בסדר!״ 

״פשוט הכל כל כך מבלבל לאחרונה.. הוא שונא אותי, ואז מסתכל עליי. ובוהה בי. הוא בוהה בי המון!״ מבלי ששמתי לב, עיניי התחילו לדמוע.

ואחרי שניות ספורות, התחלתי לבכות מולו. הוא ליטף אותי על הכתף בניסיון להרגיע אותי.

״ו.. אני לא יודע למי לספר כי זה לא נורמלי!״

״מה לא נורמלי??״

״לחבב את האויב שלך. להתחיל להתאהב באויב שלך, זה לא נורמלי.״

		הפרק הבא