ברכבת

כל הדמויות, המקומות, המונחים והרעיונות שמגולמים בעולם בו מתקיים הפאנפיק שלפניכם הם קניינה הרוחני של ג'יי. קיי. רולינג. אין בכוונתי להרוויח מהפאנפיק או מפרסומו כל רווח כלכלי.

מקווה שתהנו!!

כשהארי עבר את הקיר בין פלטפורמה תשע לפלטפורמה עשר, הוא לא האמין למראה עיניו - נגלה לפניו מראה חדש לחלוטין, רציף שוקק והומה אדם.

הם גרמו לו תחושת מחסור עזה, כל הילדים בגילו שנפרדו מהוריהם ובני הנוער המבוגרים ואדומי הפנים שמתחמקים מאימהות שמתייחסות אליהם כאל ילדים קטנים... אפילו דודה פטוניה, כקרובת דמו היחידה חוץ מדאדלי, לא טרחה להגיע איתו. למרות שהארי לא רצה אותה בשום מקום קרוב לחבריו העתידיים ללימודים, הוא כן הרגיש בודד.

לאחר סריקתו, גילה שהמחזה נראה למעשה כמעט בדיוק כמו תחנת קינגס קרוס האמיתית, חוץ מכל הקסם והרכבת האדומה הבוהקת שישבה על המסילה.

והקרפדות. הארי לא ראה כל כך הרבה קרפדות במקום אחד מימיו, למרות שהאגריד אמר שהן יצאו מהאופנה.

כשהסתכל מעלה, ראה הארי שלט מעליו המכריז על הרציף כפלטפורמה תשע ושלושה רבעים. וגם בלעדיו, הוא יכל לדעת שהוא נמצא במקום הנכון.

הדוויג, שהייתה לכודה בכלוב על המזוודה שלו, השמיעה רעש מורת רוח שקטע את מחשבותיו. הארי, שהבין שהתנשמת בטח תיקשרה איתו בדקות האחרונות, הביט בה במבוכה. "כן, כן, אני כבר נכנס לרכבת. סליחה שנסחפתי."

עיניה החדות התרככו.

בעוד גרר בפנים אדומות ממאמץ את מזוודתו (ואת הדוויג!) אל הרכבת וחיפש קרון ריק, הרהר הארי על משפחת הג'ינג'ים שראה בכניסה אל הרציף של _המוגלגים_ (המילה החדשה והמוזרה שלמד מהאגריד), ובהם התבונן כדי לגלות איך למצוא את הרציף שיוביל אותו להוגוורטס. הם נראו נחמדים, והוא הרגיש רע שלא אמר להם לפחות תודה - הם אכן עזרו לו להגיע לרכבת, גם אם לא ידעו זאת. 

הוא נאנח. זה כבר לא משנה, עכשיו. ויש לו דברים אחרים להתמקד בהם - כמו להניח את מזוודתו בצורה מסודרת, לתת להדוויג את החטיפים שהרוויחה ביושר על התנהגותה הטובה ולתהות אם הגיע הזמן להחליף לתלבושת האחידה.

זה נהיה קצת בודד לבדו, עם רק הדוויג לבדה שתארח לו לחברה (בלי לזלזל בה, כי הדוויג נהדרת, אבל יש גבול לכמות השיחות החד צדדיות שאפשר לנהל עם בעל חיים. לא משנה כמה אינטליגנטי בעל החיים המדובר), אז הארי התכופף ופתח בעמל רב את מזוודתו מתחת למושבו בחיפוש אחר אחד מספרי הלימוד. 

בדיוק כשידו שיפשפה כרך עבה תחת כל קסתות הדיו וחבילות הקלף, נשמעה דפיקה בפתח הקרון. 

מוותר על הספר כמטרה אבודה, הארי הרים את ראשו. אולי זה היה אחד מהג'ינג'ים, או הילדה האסייתית היפה שראה על הרציף קודם?

בניגוד לכל תקוותיו, כשהארי התרומם, עיניו לטשו מבט מבעד לזכוכית בנער גס הרוח מחנות הגלימות.

הוא נראה משועמם, בוודאי חיכה בקוצר רוח את חמש עשרה השניות שלקחו להארי לבוא ושקל אם ללכת, אבל עיניו אורו כשראה את הארי.

הארי לטש בו עוד מבט.

הנער עשה תנועה בידו.

הארי שקל אם להתיישב חזרה במקומו כשהנער צעק, מבעד לזכוכית העבה, "תפתח כבר!"

כמה גס רוח, הארי הרהר, אבל קם לפתוח לנער את הדלת בכל זאת.

"יכלת לבקש יותר יפה." הארי אמר, בצורה די ידידותית.

"מה חשבת שעשית עם הידיים שלי?" הנער גילגל עיניים והתיישב במושב ממול לשל הארי.

הארי התיישב במקומו גם הוא, ואמר בצורה די כנה: "חשבתי שחיקית טווס." 

הדוויג לטשה מבט נגעל בזר הבלונדיני, כאילו הוא חטיף התולעים שעושה לה כאב בטן, והארי שיתף איתה מבט שקט כאילו מסכים איתה. הוא ידע שהיא מבינת עניין, התנשמת שלו.

"מצחיק מאוד," אמר הנער ולקח נשימה עמוקה (הארי החליט לעשות זאת למטרתו לגרום לו לאבד את קור רוחו לחלוטין). "אני מאלפוי, דרך אגב." 

"להורים שלך יש טעם מוזר בשמות."

"לא, אמ, זה שם המשפחה שלי. השם הפרטי שלי הוא דראקו."

"להורים שלך עדיין יש טעם מוזר בשמות." הארי משך כתפיים ורכן קדימה, מתקבע בעיניים צרות על עיניו של הבלונדיני. "ומי מציג את עצמו בשם המשפחה שלו, בכלל? אתה עניין גדול? סוג של ג'יימס בונד?"

"ג'יימס... מי?" הנער מצמץ, מבוהל, ונסוג אחורה לתוך המושב. "הוא קוסם?"

"קוסם? הארי ליגלג. "הוא סוכן חשאי. אתה גר מתחת לסלע?"

"אני גר באחוזת מאלפוי, בווילטשייר," אמר מאלפוי. "הבית שלי נבנה בשנת אלף וחמש מאות לספירה, והוענק לידינו בידי -"

הארי חלק מבט משותף נוסף עם הדוויג, והחליט לקטוע אותו. "זה בסדר. אני לא צריך לדעת."

"אבל שאלת," אמר ההוא, די נעלב (הארי היה די בטוח שהוא לא שאל, אבל נמנע מלענות). "מה השם שלך, בכלל?"

"הארי," ענה הארי. "זו הדוויג."

"רק הארי?" חקר מאלפוי. "שמעתי שהארי פוטר אמור לעלות על הרכבת הזו, והוא בשנה שלנו. ואמור להיראות בערך כמוך."

"מי יודע." הארי נמנע מלהסתכל עליו. "מאיפה אתה יודע מאיזו שנה אני?"

"ראיתי אותך בחנות הגלימות, עם ה..." הוא עצר את עצמו, כנראה מלומר עלבון כלשהו על האגריד. הארי הופתע מההוגנות האנושית הבסיסית שהפגין. "גברת מלקין שאלה אם אתה בשנה הראשונה והנהנת. ובכל מקרה, אף פעם לא תוכל להתחזות לבן שנה שנייה עם הגובה הזה."

"אין שום דבר רע עם הגובה שלי!"

"כן, כן." הרגיע אותו מאלפוי. "זה גובה מכובד. מכובד להפליא."

"אני יודע." הארי שילב את זרועותיו, ותהה מה לעשות עכשיו. "גם היית מאוד גס רוח שם, בחנות הגלימות."

"כן?" השתומם מאלפוי. "אני זוכר שהתנהגתי כרגיל," אמר, ואז קלט את טעותו ותיקן: "כלומר, כן, היה לי יום רע. לא התכוונתי לזה."

"אה-הא."

"לא יקרה שוב?" ניסה מאלפוי, מעט נואש. הארי עדיין היה ספקן ולא הבין מה הוא מנסה להשיג, אבל הנהן לאות הכרה.

"בסדר."

מאלפוי נשם לרווחה. "נהדר. נוכל להתחיל מחדש?"

הארי שקל זאת. "בסדר."

הנער חייך והושיט את ידו להארי. "אני דראקו. דראקו מאלפוי."

"אני יודע." הארי אמר ולחץ את ידו. "הצגת את עצמך קודם."

"זו המשמעות של להתחיל מחדש," אמר דראקו בתרעומת, אדמומיות מכוערת מטפסת על לחייו. הוא מובך, הא? הארי הרגיש גאה בעצמו. "אתה צריך להציג את עצמך שוב גם כן. זו מסורת."

"אני הארי," אמר הארי בשנית.

"שם משפחה?"

"אני לא מבין למה זה חשוב," מלמל הארי, אבל הציג את עצמו במלואו. "הארי פוטר. מרוצה?"

"ידעתי!" דראקו ניפח את חזהו. הוא באמת נראה כמו טווס, אם מסתכלים עליו יותר מדי. "הו, אמא שלי תהיה כל כך מרוצה."

"אמא שלך?"

"כן," אמר דראקו, ולא פירט. הארי דמיין גברת זקנה ובלונדינית עם הבעה חמוצה, לבושה גלימות תחרה ורודות מגוהצות היטב. התמונה הנפשית הבהילה אותו כל כך עד שנרתע פיזית והרגיש את הצורך להכריז בקול, "אני לא רוצה לפגוש אותה."

"זה בסדר," אמר דראקו, אבל נראה נעלב. "זה הפסד שלך."

"לא הייתי קורא לזה הפסד," מילמל הארי. הוא הפנה את ראשו אל החלון.

"מה אמרת?"

"כלום."

.

.

.

נערים ונערות גבוהים עם סיכות "מ." זהובות בחזית גלימותיהם עברו בין התאים והכריזו שהנסיעה נגמרה, אז מאלפוי הלך חזרה לתא בו הארי הניח שהמזוודה שלו נמצאת.

הארי עצמו, שעדיין הרגיש מוטרד מהצפרדע החיה שקפצה משקית צפרדעי השוקולד שקנה קודם, החליף לתלבושת האחידה בהיסח הדעת.

"אני עדיין לא מבין למה היצרן הרגיש צורך לגרום להן _לזוז_." אמר להדוויג, לא בפעם הראשונה.

הדוויג צייצה בהזדהות.

"כלומר, זה היה קצת טראומטי, נכון?"

הדוויג צייצה שוב.

הסכמתה ריצתה אותו. הוא ידע שהוא לא הגיב בצורה מוגזמת. הוא הרגיש צורך עז לשתף את תלונותיו עם מישהו אחר מלבד הדוויג, והתאכזב כשנזכר בעובדה שמאלפוי הוא האדם היחיד שהכיר במקום הזה.

וגם הוא לא כאן עכשיו.

הארי נאנח וכיפתר את הגלימה שלו. מה בדיוק הטעם במכרים (כיוון שחברים זו מילה גדולה ליחסיו עם מאלפוי) אם הם לא בסביבתו כדי לשמוע את מה שיש לו לומר?

אבל הארי לא נתן לזה לייאש אותו. הוא יהפוך את מאלפוי למכר נפלא. הטוב ביותר בעסק, באמת.

הדוויג, כאילו מודעת למחשבותיו, צייצה בתמיכה. הארי נתן לה ליטוף מוסח על ראשה ויצא מהקרון שלו, מחפש אחר מאלפוי לפני שיאלץ לצאת מהרכבת.

ולא, הארי לא הרגיש שהוא נתלה על מאלפוי קצת יותר מדי. כלומר, הוא קצת ביקש את זה. עם כל עסק 'הארי פוטר'. אם כבר, מאלפוי הוא זה שנתלה עליו, כי הוא בא לדבר איתו ולהודות בטעותו רק לאחר שהבין שהארי מפורסם.

בכנות, מעריצים בימים האלה...

לאחר הליכה קצרה בה ראה ילדה שחומה עם רעמת שיער פרועה להפליא ושני צפרדעים (אמיתיים, לא משוקולד), הארי מצא את התא בו שכן דראקו מאלפוי.

הוא אכל צפרדע משוקולד, מאוגף משני צדדיו על ידי שני נערים מאיימים בגילם, והארי לא יכל שלא להרגיש מעט נבגד לגילוי שהאחר אינו דחוי חברתית כמוהו.

זו לא אשמתו שהוא הניח, באמת. מאלפוי בהחלט לא נראה כמו מישהו שאנשים נהנים להסתובב איתו.

הארי דפק פעמיים על דלת הקרון ונכנס, מבלי לחכות להזמנה. אולי קצת לא מנומס מצידו, אבל מי יאשים אותו. הוא גדל בארון.

"מה אתה עושה כאן?" מאלפוי שאל בתמיהה, מניח את צפרדע השוקולד שלו בקופסא שלה ושוכח לסגור את המכסה. היא מייד קפצה מהחלון.

"צפרדע השוקולד שלך ברחה," הארי ציין.

"אני יודע. זה בסדר."

"הן בזויות. למה קנית אותן? זו המצאה מגעילה, של קוסם מגעיל. לעולם לא אוכל להשיב חזרה את הכסף שביזבזתי על שלי."

"למעשה, מכשפה המציאה אותן."

"בסדר. _מכשפה_ בזויה."

"צפרדעי השוקולד הן לא הנושא כאן." סגר מאלפוי את הנושא. הארי, שיכל לדבר עליהן שעות, נמנע מהדחף להתנגד. "איך מצאת אותי?" 

הארי, לא מעוניין להודות שהתגעגע לחברתו, משך בכתפיו. "לא הסתתרת טוב מאוד."

"לא הסתתרתי בכלל."

"מה שתגיד." הארי הנהן בספק. "ומי שני החברים שלך?"

"חברים?" מאלפוי השתומם, הביט לצדדיו ונזכר. "אה, אלה."

הארי הנהן בתמיכה. "אלה."

ה'אלה', המדוברים, שתקו כסלעים.

"זה קראב וזה גויל." הנער לא טרח להצביע עליהם כדי להראות להארי מי זה מי, אז הארי הקצה לשניהם את שני השמות באקראיות ואמר: "נעים להכיר אתכם."

שניהם מלמלו תודה מקוטעת.

כמנהגם, מאלפוי והארי המשיכו לדבר ולא לדבר לחילופין, ולאחר דקות בודדות נגררו כל הארבעה אל מחוץ לרכבת על ידי מדריך (סוף סוף אמרו להארי איך קוראים להם) גבוה וכהה.

"אבל מה אם הדוויג," התנגד הארי ונאחז בליבו.

"היא התנשמת שלו," אמר דראקו למדריך בסיוע. הוא נשמע הרבה יותר מדי לא מתרשם, לדעתו הכנה של הארי.

"אה, אני מבין. חיות המחמד, המזוודות וכל רכוש אחר של התלמידים יובלו אל הוגוורטס על ידי גמדוני הבית." אמר המדריך חסר השם. "הם מאוד אמינים, גמדוני הבית האלה. במקומך לא הייתי מודאג." ואז הוא נעלם אל תוך ההמון.

"אני לא סומך על הדוויג איתם," מילמל הארי, שלאחר נסיעה עם דראקו ברכבת ידע מה הם גמדוני הבית. אם צריך להעניש אותם לעיתים קרובות, הם בטח לא עושים את עבודתם נאמנה.

הדוויג המסכנה שלו.

דראקו גילגל את עיניו פעם נוספת, כנראה לנוכח המבט הפתטי שעשה הארי, ואחז בזרועו כדי להוביל אותו למקום בו התכנסו שאר תלמידי השנה הראשונה. קראב וגויל הלכו אחריהם.

עושה את דרכו בין ההמון, הארי אמר שלום מהיר להאגריד העליז כתמיד. דראקו המתין בצד בצורה מאופקת מאוד, ומייד לאחר שהארי סיים נכנסו ארבעתם לאחת מסירות הקאנו. הוא אפילו לא הספיק להתנגד.

לאחר הפלגה קצרה ונופית מאוד ברחבי האגם האפלולי (בה נקודת השיא הייתה כשילד נפל מהסירה שלו והוחזר, רטוב כולו, על ידי מחוש מתפתל) הם כבר ניצבו מול בית הספר. הוגוורטס.

הארי אף פעם לא חשב שבית הספר באמת יהיה טירה בגודל מלא. החיים טומנים בחובן הפתעות, כך נראה.

כשיצאו כולם מהסירות, פרופסור חמורת סבר בגלימות ירוקות נראתה בפתח הטירה, והובילה את כולם (כולל הארי, לצערו) אל חדר קטן. 

מאלפוי לחש להארי בזווית פיו שזוהי פרופסור מקגונגל. הארי השיב, מעט נבוך, שבוודאי שהוא כבר ידע זאת.

היא הסבירה להם על הבתים - גריפינדור האדום, סלית'רין הירוק, הפלפאף הצהוב ורייבנקלו הכחול, שלכל ארבעתם יש תכונות נלוות כמו מין חבילת אקסטרה מיוחדת.

הארי לא חשב שזה מאוד חכם למיין בני אחת עשרה על פי תכונות האישיות הקטנות והחולפות שלהם, אבל הוא הניח שזה בסדר אם זה מה שהפרופסור חושבת לנכון. היא נראתה כמו טיפוס מאוד הגיוני באופיו.

לאחר שחבורת רוחות נכנסה ויצאה (וזו הייתה מחשבה ללאחר מכן, קיומן של רוחות רפאים) והארי דיבר בהיסוס לכמה ילדים זרים, דלתות החדר הקטן נפתחו לחדר גדול בהרבה, גדול פי כמה מגודלו של בית הדרסלים בדרך פריווט מספר ארבע.

הארי הרגיש מבוהל כשראה את כל התלמידים, אבל רוגע השתלט עליו כשראה את התנגותו הנינוחה של מאלפוי. אם _הוא_ יכול להיות רגוע, בוודאי שהארי (כאחד בעל הכישורים הרגשיים הגדולים יותר מביניהם) יכול גם.

הם הסתדרו בטור היכן שפרופסור מקגונגל הורתה להם, מול שרפרף ישן ומצנפת עתיקה, וחיכו שיקראו בשמם מרשימת השמות.

לא לקח להארי הרבה זמן להבין שהמצנפת היא זו שממיינת אותם לבתים, אז כשהגיע תורו של מאלפוי, הארי כבר ידע למה לצפות. "בהצלחה," הוא מילמל.

מאלפוי לא השיב.

המצנפת בקושי הונחה על שיערה מראשו של מאלפוי (בר מזל, הניח הארי, כי הוא לא יופתע לגלות שהמצנפת מלאה בכינים קסומות) וכבר קראה בקול: "סלית'רין!"

שולחן סלית'רין הריע בקול, ודראקו מיהר לחיקם ומצא לעצמו מקום על הספסל הרחב.

כמה שמות אחרים הספיקו להיקרא, כמו "רון וויזלי" (אחד מהג'ינג'ים. הארי בטוח שאף פעם לא ראה כל כך הרבה ג'ינג'ים); "הרמיוני גריינג'ר" (הילדה עם רעמת השיער שראה ברכבת); פדמה פאטיל (העור שלה נראה מבריק להפליא), אבל אלה לא עניינו את הארי. זה לא שהם חבריו.

סוף סוף רגע האמת הגיע, ושמו נקרא. הארי הרגיש חשש מתערבל בתוכו כשבא לקדמת הטור והתיישב על השרפרף.

המצנפת הופלה על ראשו. היא כיסתה את עיניו, אז הארי היה עטוף בשחור. כל מה ששמה היה הלחשושים שהתגברו ככל שמיונו התארך.

והתארך.

עד שלבסוף, הקול הכריז בתרועה רמה: "סלית'רין!"

הפעם, אף אחד לא מחא כפיים.