"אני אוהב אותך."

היי, זה פיק שהתחלתי לעבוד עליו לפני זמן מה, ובסופו של דבר זנחתי. לאחר נבירה שערכתי בארכיב שלי, מצאתי אותו בשנית, ולמרות שהתרגום עדיין לא מושלם, אני משחררת אותו לאוויר העולם, כי הוא טוב מכדי שאני לא אחלוק אותו.

זה פיק מתורגם, שהאתר שממנו לקחתי אותו נמחק. לא שמרתי את השם המקורי שלו ושל מי שכתב אותו, כך שלצערי אני לא יכולה לצרף את המקור.

מקווה שתהנו 3>

I.

רמוס עובר אל דירתו של סיריוס באפריל, אחרי שהם עוזבים את הגוורטס.

בשבוע הראשון הוא ישן לבדו בחדר השינה השני. ואז, לילה אחד, הוא מנשק את סיריוס בפה, במקום לנזוף בו על ששכח את הלחם והחלב במכולת. אחרי זה הוא מפסיק לישון לבד בחדר האחר.

"אתה לא מתכוון להעביר את הדברים שלך לכאן?" סיריוס שואל, שלושה ימים אחרי שרמוס יוצא מהמיטה ומועד לכיוון המסדרון, להביא בגדים נקיים מחדרו.

רמוס מסתובב לראות את סיריוס שוכב במרכז המיטה, סבוך בסדינים ובכריות. ישנוני וזחוח כמו שרק מי שזוין היטב לפני רגע יכול להיות. אור השמש שזורם דרך החלון הפתוח הופך את קצות ריסיו זהובים.

רמוס חושב, בפעם הראשונה בחייו: אני אוהב אותך.

הוא בן תשעה-עשרה ועומד ערום לגמרי בחדרו של סיריוס בלק, עם טעם עורו של סיריוס עדיין בפיו. למען האמת, רמוס לא לגמרי מופתע מהגילוי הזה. הוא מרגיש, בעיקר, שבאמת כבר הגיע הזמן. רק הלוואי שהוא היה מגלה את זה בעיתוי נוח יותר.

"לא," הוא אומר, במקום אלפי הדברים שהוא היה רוצה להגיד.

"מה יגידו ג'יימס ופיטר אם הם יבואו ויראו את כל השטויות שלי בחדר שלך?"

"השאלה היא, מה לעזאזל ג'יימס ופיטר יעשו בחדר שלי, הסוטים האלה," סיריוס אומר. אבל הוא לא מתווכח עם רמוס, וזה אומר הכל. השתיקה שלו אומרת כל מה שרמוס צריך לדעת.

רמוס הולך לחדרו ומתלבש. הוא משאיר את דבריו בחדר (מלבד הספרים ש-מאחר ואין אפילו מדף אחד בדירתו המרוהטת בקושי של סיריוס- מפוזרים בכל החדרים בערימות קטנות).

באותו הלילה הוא וסיריוס חונכים את המיטה השנייה, וישנים כרוכים זה סביב זה. הם מחליפים בין המיטות מדי כמה לילות, רק בשביל הגיוון.

ג'יימס ופיטר אף פעם לא פולשים לחדרים שלהם, אבל למרות זאת, הדברים נשארים כפי שהם.

ומשום שסיריוס לא נראה נלהב לספר לג'יימס ופיטר שרמוס עבר לדירתו בשל מטרות שאינן תמימות ואפלטוניות, רמוס מניח שכך זה ישאר.

"את הרה," רמוס אומר. הוא נועץ מבט בלילי, שנראת מרוצה (ומפוחדת, חושב רמוס), ואז בבטנה, שנראת כפי שהייתה תמיד.

סיריוס חובט בג'יימס חזק כל כך שמשקפיו נופלים. "אידיוט," סיריוס אומר "בשביל מה עשית את זה?"

"זה בדיוק מה שאמרתי כשגילינו," לילי אומרת, מהורהרת, ורמוס צוחק מהבעתו של ג'יימס.

"קודם כל, אני נושא רק במחצית האשמה," ג'יימס אומר כשהוא מגשש אחר המשקפיים, "אז אני לא מבין למה אני היחיד שמקבל כאן מכות."

"אתה מציע שנרביץ לחברה שלך גם?"

"אתם מוזמנים לנסות." אומרת לילי.

סיריוס נותן בה מבט זהיר. "לא תודה. יש לך אינסטינקטים של חתול."

לילי מחייכת אליו, וסיריוס מחייך בחזרה.

"ודבר שני," ג'יימס אומר בקול רם, מתעלם מהם, "איזה מן חברים אתם. בלי שום מזל טוב."

סיריוס נראה נבוך באמת ובתמים. "על מה?" הוא שואל, והפעם ג'יימס הוא זה שחובט בסיריוס.

לפני שג'יימס וסיריוס פוצחים בקטטה, לילי אומרת, "אנחנו מתחתנים." סיריוס מפסיק לנסות למשוך בחולצתו של גיימס ונועץ בו מבט. רמוס מרגיש כאילו ספג חבטה בבטנו.

"הו לא ג'יימס, אתה לא," רמוס אומר. "לא מיד אחרי שגילתם על ההריון. זה..."

אבל ג'יימס מסמיק, קצות אוזניו צבועים באדום בהיר. הוא דוחף את משקפיו במעלה אפו, ומביט בלילי בבקשת עזרה. סיריוס עדיין מסתכל בו, הוא נראה כמעט כועס על משהו, אבל רמוס לא יכול, בשום פנים ואופן, להבין על מה.

"לא הוא," לילי אומרת. "אני הצעתי. לפני שספרתי לו על ההריון. "

סיריוס נראה מזועזע. "זאת הדרך הכי נוראית להציע נישואים ששמעתי."

"לא יודע," רמוס מהמהם. "אני חושב שזה מקסים. ודי מתאים. ג'יימס אף פעם לא היה מצליח למצוא את המילים, למרות שיש לו טבעת כבר מהקיץ שעבר."

ג'יימס הופך, אם זה אפשרי, לאדום עוד יותר. לילי נראת מרוצה בטירוף.

"אין לי מושג מה היא רואה בך," סיריוס אומר לג'יימס.

"אני מתחתנת איתו בשביל הירושה," לילי מסכימה, וג'יימס נוחר.

סיריוס מעפעף לעברה. "אם רק ידעתי, יקירתי היקרה! לעולם לא הייתי נותן לאמל'ה לנשל אותי."

"אח, תשתוק, אתה." אבל לילי מחייכת אליו. "בוא לעזור לי במטבח, בסדר? הקינוח כבר כמעט מוכן."

"זה לא התפקיד של הארוס שלך?" סיריוס שואל, אבל הוא הולך איתה, זורק את ידו סביב כתפה ומרכין את ראשו אל שלה כך שפניהם קרובים, והיא צוחקת.

רמוס מביט בהם הולכים. וגם ג'יימס. גיימס נראה המום מעט, רק בשל- רמוס בטוח - עצם קיומה של לילי אוונס. רמוס לא יכול שלא להזדהות.

לילי חוזרת להגיד שהקינוח מוכן, אם רמוס וסיריוס רוצים להתכבד לפני שהם חוזרים הביתה. ותוך כדי לילי נותנת לרמוס מבט חם, מלא משמעות, ופיה מתחייך בקצוות, כאילו היא שמחה בשבילו.

("מה אמרת ללילי," רמוס שואל מאוחר יותר, כשהוא וסיריוס נמצאים בחשכת החדר (של סיריוס, הלילה). "כשהייתם יחד במטבח?"

סיריוס מתחקה באצבעותיו על מתווה שפתיו של רמוס, באיטיות. במשך זמן רב, הוא לא אומר דבר, עד שלבסוף הוא עונה: "מזל טוב.")

ידיו של סיריוס זורמות דרך שערו של רמוס, משחקות עם תלתל רופף. מגעו עדין. זהו עונג מבורך, שמסיח את דעתו של רמוס מהבחילה.

"היי, ירחוני," סיריוס אומר "אתה חולה?"

"אנ'לא," רמוס אומר, למרות, שאולי הוא כן. הוא מצטמרר ומזכיר לעצמו, בכוח, שהוא לא יקיא. הוא כבר הקיא- מספר פעמים, למעשה. הוא לא בטוח שנשאר במערכת שלו משהו להוציא.

אצבעותיו של סיריוס מרפרפות על עפעפיו הסגורים של רמוס "אז איך אתה קורא לזה?"

רמוס צוחק, בצרידות, "שפל."

סיריוס מרחיק את ידו. "אתה לא איש זאב תמיד," הוא נשמע כאילו הוא מאמין לזה. אחרי רגע ארוך הוא מוסיף, בשקט, "אתה לא מרגיש את זה עדיין, נכון?"

את הירח? כן, רמוס מרגיש אותו. הוא לא יודע איך להסביר- איך לתאר במילים את המשיכה העדינה וחסרת הפנים של מולד הירח, שגורמת לבטנו להתהפך בחודשים הרעים. ולאחרונה, כל החודשים הם כאלה.

הוא מרגיש את זה בריאותיו הריקות, ובכלוב צלעותיו. והוא מרגיש את זה בחלל גרונו: הירח, הירח, הירח.

"אני כן," רמוס אומר. הוא כמעט יכול לשמוע את סיריוס מזדעף, ולא מסוגל לפקוח את עיניו. "זה לא משהו שקורה רק כל עשרים ושמונה ימים, סיריוס. זה... מה שאני."

כרית אגודלו של סיריוס נוגעת בפיו של רמוס, מושכת מטה את שפתו התחתונה.

"אל," רמוס אומר "הקאתי לפני רבע שעה."
סיריוס צוחק, עמוק באחורי גרונו, ורוכן ומנשק את רמוס. ידיו חמות משני צדי פניו של רמוס, אוחזות בו, ורמוס מטה את ראשו לאחור ורוצה לבכות, אבל הוא לא. זה יהיה מטופש.

אני אוהב אותך, הוא חושב, במה שמרגיש כמו הפעם המאה. הוא יכול להרגיש את סיריוס מחייך כנגד פיו.

רמוס מתחקה בלשונו אחרי קו צווארו של סיריוס, אל השקע שבין עצמות הבריח. סיריוס מתקשת כנגדו, אצבעותיו שורטות את כתפיו וגבו של רמוס. רמוס מנשק אותו, לפני שיורד מטה לאורך גופו של סיריוס, ומחליק את אצבעותיו תחת תפר תחתוניו.

סיריוס מביט בו מבעד לריסיו העבותים, רועד. רמוס יכול להרגיש בכל חלק בגופו את מתח רגליו של סיריוס כנגד המזרן.

"המ," רמוס מפזם, לפניו שמושך את תחתוניו של סיריוס, ומלקק את מתאר הזין של סיריוס.

 סיריוס דוחף את ידיו לאחור, בזעקה, ורמוס בולע את הרעד שעובר בגבו של סיריוס, שמתקשת כמו ירח מתמעט. לשונו מחליקה לאורך ירכיו של סיריוס. שיניו שורטות את עצמות האגן של סיריוס. אף פעם לא חזק מספיק בשביל לפצוע, אף פעם לא חזק מספיק כדי להשאיר סימן. הוא מעביר את אגודלו על קצה הזין של סיריוס ומבליע חיוך כשסיריוס גונח תחתיו.

"ירחוני," סיריוס אומר, "ירחוני, אני-"

"אני בטוח שאמרתי לך לא לדבר," רמוס אומר, וסיריוס נאלם, סומק מתפשט על עצמות לחייו.

רמוס אומר "יותר טוב," ושם את פיו על הזין של סיריוס.

סיריוס מתחיל להתפתל תחתיו שוב, מהר מדי. עצבני מעט, רמוס מפסיק. "מה?"

סיריוס מסמיק. וזה, יותר מהכל, גורם לרמוס לרצות לנשק אותו- בכל מקום, בפיו, במשך שעות. "אני רוצה לזיין אותך."

רמוס מרים גבה. "כן?"

סיריוס מהנהן, מעלה ומטה.

רמוס מעיף את תחתוניו הצדה. "אפשר לדאוג לזה."

סיריוס מתחיל לנוע כדי להתרומם ממשכבו על המיטה, אבל רמוס דוחף אותו בחזרה למטה, כפות ידיו פרוסות לרווחה על החזה של סיריוס.

"תבטח בי," רמוס אומר, וסיריוס עושה זאת.

רמוס זז כך שברכיו יהיו משני צדדיו של סיריוס, ואז הוא מביט כלפי מטה. "אני יכול לבטוח בך שתשמור על הידיים שלך?"

"כנראה שלא," סיריוס עונה, נשמע נבוך למדי. כאילו כדי להוכיח את הנקודה, הוא שולח יד רזה במעלה ירכו החשופה של רמוס.

רמוס סותר לה. "זה מה שחשבתי." הוא מזמן את החפץ הכי קרוב ויעיל במצב הזה, ועניבה מתעופפת מארונו של סיריוס. רמוס תופס אותה וקושר את ידיו של סיריוס לראש המיטה. הוא נזהר שלא לעשות את הקשר הדוק מדי, אבל חזק מספיק כדי שסיריוס לא ישתחרר.

סיריוס מביט מעלה אל פניו של רמוס כל אותו הזמן, עיניו האפורות-בהירות מתנוצצות. רמוס רוכן ומנשק אותו על אפו. "תגיד לי אם זה מתחיל לכאוב."

" 'סדר," סיריוס אומר. הוא מנסה להתרומם לעוד נשיקה אבל רמוס דוחף אותו ממנו.

"בסדר," הוא אומר, יותר לעצמו מאשר לסיריוס. הוא מזמן חומר סיכה וקונדומים משידת המיטה, ומתחיל להניע את הזין של סיריוס באיטיות, בשביל- יותר מכל דבר אחר - לשגע אותו. הוא מגלגל את ירכיו, פעם, פעמיים, כשהוא עושה זאת.

סיריוס עוצר את נשמתו. "ירחוני-"

"אה-אה-אה," רמוס אומר, ורוכב עליו. קובע קצב עדין, למרות האופן הנואש שבו סיריוס מושך בעניבה שקושרת אותו למיטה, והתנודה העזה של ירכיו של סיריוס שמנסות לזיין את רמוס חזק יותר.

סיריוס גומר ראשון, הוא רועד תחת רמוס וצועק כשזה קורה. פניו של רמוס נהיות חמות בבת אחת.

"סוף סוף," הוא אומר, והוא רוכב על האורגזמה של סיריוס עם ידו על הזין שלו עצמו, וגומר מעט אחר כך, על כל חזהו של סיריוס.

סיריוס עושה פרצוף. "תודה רבה, ירחוני."

"תשתוק." רמוס אומר, אבל הוא מסמיק. "אם לא אהבת את זה, לא נעשה את זה יותר."

"זה לא מה שאמרתי," סיריוס אומר, ורמוס נושך את פנים לחיו בשביל לא לחייך. הוא מטיל לחש נקיון ורוכן להתיר את ידיו של סיריוס. יש סימנים אדומים סביב פרקי ידיו. רמוס מנשק כל אחד מהם, ממש מעל הדופק.

סיריוס מתפתל תחתיו. "רד ממני. גוש מגודל. אני לא מרגיש את הרגליים."

"דרמה קווין." אבל רמוס מקשיב לו. הוא בועט את הסדינים ונכרך סביב צידו של סיריוס, ישנוני לפתע. סיריוס עוטף אותו בידו ומנשק את קצה ראשו. מלטף את הצלקות על גבו של רמוס באצבעותיו. רמוס מנסה שלא להרעד למגעו.

מעט מאוחר יותר, רמוס נרדם. סיריוס מדבר, "רמוס," הוא אומר, ברכות, כאילו לא בטוח שרמוס ער. "אני..."

הוא משתתק. רמוס נרדם. הוא לא חושב על זה עד הרבה, הרבה, מאוחר יותר.

זה לא שזה מפריע לרמוס כשהוא מבחין בכך. לא בהכרח. זה פשוט לא משהו שהם מדברים עליו. סיריוס חוזר הביתה מענייני המסדר שדמבלדור מטיל עליו- מה שלא יהיו- ומנשק את רמוס על פיו, והם נופלים למיטה. רמוס חוזר הביתה מהתרועעות של שבועיים עם אנשי זאב לא מפוקחים, ומנשק את סיריוס על פיו, והם נופלים למיטה. זה לא שרמוס ציפה למשהו אחר, לא מסיריוס.

הוא לא יודע. הוא לא יודע. הוא לא צריך שסיריוס יגיד דברים שהוא מתכוון או לא מתכוון אליהם,  אבל-

אבל.

רמוס תופס את לילי וג'יימס מתנשקים לילה אחד, אחרי שהארי נולד.

סיריוס במטבח הקטן, מרדים את הארי על ידיו, מלא חרדת קודש.

סיריוס נראה כמו שרמוס דמיין אותו כילד קטן, שחוח בתפילה. רמוס לא יודע אם סיריוס התפלל אי פעם- או למי, או על מה- אבל למרות זאת אינו מסוגל לנער את התמונה ממוחו. על מעילו של סיריוס יש ניטים עקומים שהוא תפר בעצמו. הארי ממצמץ בישנוניות לעברם, כשהם מבריקים תחת האור, וסיריוס שואף אוויר.

רמוס מאבד אחיזה. אור ירח - במופע מתמעט - זורם מבעד לחלונות המטבח, וגורם לעצמותיו של רמוס לכאוב בחזהו. זהו כאב קהה ממש מאוחרי עצם החזה שלו. כאילו מישהו שולח את ידיו אל צלעותיו ומתחיל, בעדינות רבה, לשבור אותן.

ג'יימס ולילי עומדים קרובים אחד לשני בחשיכת המסדרון, לוחשים. רמוס עוצר, לכוד ביניהם, ובין סיריוס והארי. ידיה של לילי אוחזות בכתפיו של ג'יימס והיא בוכה.

"ששש," גיימס אומר. הוא מוחה את פניה בכריות אגודליו, אבל ידיו רועדות. "לילי-"

"אני מצטערת," היא אומרת, כועסת על עצמה. ואז היא צוחקת, הדמעות עדיין זולגות על פניה. "אני מצטערת, לעאזעל, אני מצטערת."

"על מה את מצטערת לכל הרוחות?" ג'יימס שואל. קולו עדין- רמוס מעולם לא שמע את גיימס מדבר כך, מעולם, לא בעשר השנים שרמוס הכיר אותו. בעודו מביט, ג'יימס רוכן קדימה, ומרים את סנטרה של לילי לנשיקה.

יללה מתגבשת בחלל גרונו של רמוס. הוא בולע אותה.

"אני כל כך מפחדת," לילי לוחשת. אצבעותיה מסתלסלות סביב חולצתו של גיימס ומושכות אותו קרוב, כך שמצחיהם נוגעים. "כל הזמן. זה כל כך טפשי. אני מצטערת. לא התכוונתי לבכות."

"לילי," ג'יימס אומר. "לא אכפת לי אם את בוכה. אני אוהב אותך. אני אדאג ששום דבר, לעולם- לעולם, לא יקרה לך, או להארי. אני אוהב אתכם."

לילי צוחקת שוב, וצחוקה כנה יותר הפעם. "ממזר," היא אומרת. "שאלוהים יעזור לי. אני אוהבת אותך." היא מנשקת אותו. "באמת."

ורמוס לא יכול לסבול את זה, פתאום. את כולם, את לילי ואת ג'יימס, וסיריוס והארי. וגם את פיטר, על שעזב שעה קודם לכן וסרב כשרמוס הציע ללוות אותו בדרכו הביתה.

"התעתקות, אתה יודע," פיטר אמר, מושך בכתפיו, ונעלם.

יש כאן מעגל, והוא לא נוגע בפיטר, והוא לא נוגע גם ברמוס. המעגל של ג'יימס ולילי והארי וסיריוס,. איכשהו, זה מרגיש בלתי אפשרי. רמוס לא יודע איך הוא נוצר, או מתי. רק שהוא לא חלק ממנו. ואפילו אם הוא היה- אפילו אם אחרים חושבים שהוא כן- הוא לא; הוא לא.

היללה בחזהו מרחיבה את צלעותיו. הוא יכול להרגיש את הירח עולה בעצמותיו, ולטעום את טעמו כמתכת בפיו.

הוא חוזר למטבח, בשקט, נמנע ממשבצות אור הירח על הרצפה. סיריוס מזמם, גבו אל רמוס, ומנדנד את הארי על זרועותיו.

"אני אוהב אותך," סיריוס אומר.

כל גופו של רמוס נרטט לשמע המילים- כן, כן, כן- אבל אז סיריוס צוחק, ומבריש את השיער הכהה ממצחו של הארי ואומר, "כן, אותך, דבר קטן שכמותך. אני חושב שנהייתי רכרוכי."

רמוס מביט בהם, רוחצים באור כוכבים, והוא לא יכול להביט יותר. הוא פורש לחדר אחר, מתעתק בשקט ככל האפשר, ומגיע לשירותים בדירותו של סיריוס לפני שהוא מקיא.

כשהוא עוצם את עיניו, הוא רואה את צללית הירח. הוא אוחז בקצה האסלה באצבעות שמאבדות תחושה, ומשפשף את עיניו בידו האחרת עד שהוא רואה כוכבים.

סיריוס חוזר הביתה כמה דקות מאוחר יותר. נשמע קראק של התעתקות, ואז קולו. "רמוס?"

רמוס מוריד את המים ומצליח לעמוד. סיריוס עומד במשקוף, הוא נראה חיוור.

"לא ידעתי איפה אתה," סיריוס אומר. "היית יכול לומר שאתה עוזב."

רמוס משפשף את עיניו.

"אני הולך לישון."

סיריוס לא זז כדי לתת לרמוס לעבור, מה שמכריח את רמוס להתחכך כנגדו. חום גופו של סיריוס הוא כמו שוק חשמלי. רמוס נופל למיטה ובועט את נעליו, מניף את שרביטו כדי לסגור את הוילונות, חוסם את שמי הלילה. סיריוס מגיע אחריו, בהיסוס.

"רמוס?"

רמוס חושב לספר לו הכל. אני פוחד, סיריוס. כל כך פוחד. אתה הסיבה היחידה שלא קרעתי את עצמי לגזרים בירח המלא, ואני לא יכול לומר לך שאני אוהב אותך.

הוא לא יודע איך לומר זאת. אז הוא לא אומר דבר.

הקדוש מנגו מריח כמו אתר קבורה.

או שאולי זה חדר המתים שנמצא כמה קומות למטה, מצחין עד כדי כך ממוות, שחוש הריח המחודד של רמוס לא יכול שלא לחוש בו.

דם מכסה את פיו, וידיו של רמוס רועדות, ואיפושהו לא רחוק משם, סיריוס גוסס.

כך זה נראה, לפחות, כשרמוס התעתק לקדוש מנגו, אחרי שקראדוק גרבון הופיע בדירה והודיע לו שסיריוס נלקח לבית החולים.

כשהוא הגיע, המרפאים בדיוק חלפו על פניו, דוחפים את האלונקה של סיריוס. והיה דם בכל מקום. כשהוא ניסה לעקוב אחריהם במסדרון, מספר מרפאים עצרו בעדו. הוא נאבק, הכה אחד מהם באפו,ושלושה אנשים נדרשו כדי לעצור אותו. הוא עדיין רעד כולו, השפה התחתונה שלו דממה. הוא לא זכר שזה קרה.

קראדוק נראה כאילו הוא לא יודע מה לומר- הוא לא ציפה לתגובה כל כך אלימה. אף אחד לא מצפה לכך מרמוס.

"הוא יהיה בסדר," קראדוק אומר. "הכל יהיה בסדר."

"מה קרה?" רמוס שואל, קולו שטוח. ידיו מרגישות ריקות לצדי גופו, ואז הוא מבין שאחד המרפאים לקח את שרביטו.

"מלכודת," קראדוק אומר. הוא מחזיק את זרועותיו על חזהו, אבל אין עליו דם בשום מקום. רמוס היה מריח אם כן. "אני לא יודע מה קרה, אבל הם ידעו שנהיה שם. מישהו נתן מידע שגוי והשתמשנו בו. או שאולי הם גילו איפה נהיה וארגנו לנו ועדת קבלה-"

"זה לא יכול להיות," רמוס אומר. "זה לא- איך זה אפשרי? מי?"

קראדוק מניד את ראשו. "אני לא יודע." הוא לא פוגש את עיניו של רמוס.

זה לא אני, רמוס חושב. לעזאזל איתך. לעאזל איתך. אני לא הייתי עושה את זה. הייתי משסף בשיניים הארורות שלי את הגרון של מי שעשה את זה, ואתה עדיין חושב שאני עשיתי את זה.

לפחות סיריוס יודע את האמת. סיריוס חייב לדעת. אם הוא לא יודע עכשיו, רמוס לא חושב שהוא אי פעם ידע.

הוא מבלה לילה ארוך בפסיעה בחדר ההמתנה של בית החולים. הוא לא היחיד שנמצא שם, אבל איש לא מדבר, והוא היחיד שנמצא שם בשביל סיריוס.

ג'יימס רחוק מכדי ליצור איתו קשר. הוא שוקל להשתמש בלחש פידליוס. רמוס מקווה בשם אלוהים שהוא לא יבחר בסיריוס כשומר סוד.

אבל ברור שזה מה שג'יימס יעשה.

מרפאת מגיעה להגיד לרמוס שסיריוס התייצב. אבל הוא יצטרך טיפול רפואי מתמיד עד הבוקר, בטרם יוכל לקבל מבקרים.

" אם אתה רוצה לחזור הביתה ולנוח, אתה יכול," היא אומרת.

"לא," רמוס אומר. הוא מתיישב.

שעה עוברת עד שהוא יכול לראות את סיריוס סוף- סוף. סיריוס ער למחצה, בקושי, אבל הוא מנסה להדחק כלפי מעלה כשהוא רואה את רמוס נכנס לחדר.

"הי," הוא אומר.

רמוס לוקח את ידו ואוחז בה. אט-אט הוא מפסיק לרעוד.

"חשבתי שאתה גוסס," רמוס אומר לבסוף, בגלל שמישהו צריך להגיד משהו.

סיריוס בולע. הוא חיוור מאובדן דם.

"גם אני," הוא אומר.

רמוס מקרב את כף ידו של סיריוס למצחו ולחוץ אותה. קרוב לעיניו.

לאחר רגע, סיריוס מדבר, קולו שקט כלכך שרמוס בקושי שומע אותו. "אל תספר לג'יימס."

חזהו של רמוס מתהדק. "שמרתי את הסודות שלך עד עכשיו," הוא אומר, ומופתע עד כמה מריר נשמע קולו. "מה זה עוד סוד אחד?"

סיריוס ממצמץ כלפיו באור הבוקר המוקדם. הוא נראה קטן, ועייף, ומאוד-מאוד צעיר.

רמוס תוהה אם הוא יודע.

 בפעם הראשונה, הוא חושב- שאולי לא.

הדירה ריקה. רמוס יודע, כי היא הייתה ריקה כשהוא עזב אתמול לחקירה במשרד הקסמים.

הם שאלו אותו מה שמו. הם שאלו אם הוא איש זאב. הם שאלו אם הוא ידע שסיריוס עבד בשביל וולדמורט- אם רמוס ידע, אז, מה עומד לקרות.

"לא," רמוס אמר. הוא בכה. או שאולי לא- הוא לא יכול לזכור עכשיו.

הדירה ריקה, וג'יימס ולילי ופיטר מתים, והארי נעלם, וסיריוס הולך להשפט היום ולקבל מאסר עולם באזקאבאן. רמוס יודע שזה מה שיקרה. הוא מרגיש את זה בעצמותיו, כמו את אור הירח.

הוא בולע. אם הוא יגיד את זה לדירה הריקה, זה יגמר. הוא ישמע את זה וזה יהיה הסוף. סיריוס בגד בגיימס ולילי בשביל וולדמורט, רמוס חושב. הוא פותח את פיו להגיד זאת.

"אני אוהב אותך," הוא אומר במקום זאת. קולו לא נשבר. החדר ריק, והנובמבר הראשון של שארית חייו בדיוק התחיל, והוא מאוהב בסיריוס בלק.

"אז," רמוס אומר, כמעט צוחק. "הנה לך."

II.

 יורד גשם כשסיריוס דופק על דלתו של רמוס. גשם קיצי מוקדם, קליל, שלא תואם את האווירה לטעמו של רמוס.

הוא רוצה להציץ דרך החלון ולהגיד לסיריוס לחזור מחר, כשתהיה צפויה סערה. או בשבוע הבא, בירח המלא.

הוא לא עושה את זה. הוא פותח את הדלת וסיריוס מביט בו בחזרה, שערו הכהה דובק לפניו בפסים רטובים, בוהקים. הוא נראה זקן, זקן משרמוס אי פעם יכול היה לדמיין.

סיריוס מנקה את גרונו ולא אומר דבר. רמוס לא יכול להביט בפניו; כשהוא מביט מטה הוא רואה שידיו של סיריוס מדממות מההליכה הארוכה בתור רך כף. רמוס כמעט מתפלל שלסיריוס לא יהיה די כוח להפוך בחזרה לעצמו הלילה, הוא לא יכול שלא לחשוב שהיה קל יותר להתמודד עם זה בבוקר.

"ובכן, תכנס," רמוס אומר, וסיריוס נכנס. רמוס סוגר את הדלת מאחוריו. שקט מאוד בבית הקטן כשהדלת נטרקת על צללית הגשם היורד בחוץ. רמוס יכול לשמוע את סיריוס נושם, בכבדות, בקצב אחיד, ותוהה אם לבו עומד בקצב הזה.

"אני מניח שתרצה להתנקות קודם כל," רמוס אומר.

"אני מעדיף לישון לפני הכל," סיריוס אומר. "אני רגיל ללכלוך. מה זה עוד לילה בשבילי?" הוא מביט מטה אל ידיו. רמוס חושב שאולי כך נראה סיריוס בלק כשהוא מודע לעצמו. "אולי בכל זאת אשטוף את הידיים קודם."

"בסדר," רמוס אומר, במקום להגיד לסיריוס שהוא היה מעדיף שיתקלח לפני שהוא הולך לישון. הוא הולך למקלחת ומרטיב ספוג תחת מים חמים, ואז, בכל זאת, לוקח סבון ומגבת.

"בשביל הידיים שלך." הוא נותן לסיריוס את הספוג. סיריוס מנגב את הדם, מתכווץ כשהוא מנגב את החצץ שהוטבע בכפות ידיו. "הליכה ארוכה?"

סיריוס לא מכבד בתשובה את השאלה חסרת הטעם. רמוס לא יכול להאשים אותו. הוא לא יודע מה לומר, מה לעשות. אף אחד לא אמר לו איך הוא אמור להגיב כשהחבר הכי טוב שלו שהוא לא ראה במשך שלוש עשרה שנים עד יוני האחרון, מופיע בבית שלו כדי להשאר לזמן מה.

"תתייבש לפחות," רמוס אומר. סיריוס מטפטף על כל הרצפה. סיריוס לוקח את המגבת ועושה כפי שרמוס אומר לו, וזה כל כך משונה שרמוס אינו מסוגל לקלוט זאת.

הוא מניח את הסבון על הדלפק והולך לסלון, שם הוא פרש מצעים וכרית על הספה.

"חדר השינה בהמשך המסדרון," הוא אומר. "נתראה בבוקר, בסדר?"

סיריוס מופיע בפתח, שערו סבוך, חבורות כהות תחת עיניו האפורות. "מה?"

רמוס מחווה אל הספה, "אני אשן כאן הלילה."

"אני לא מעיף אותך מהמיטה שלך, ירחוני. ברצינות."
השם הזה מזעזע משהו בתוך רמוס, מכאיב. סיריוס השתמש בו בצריף בשנה שעברה, אבל זה מרגיש אחרת. הם לבדם עכשיו. הם היחידים שיודעים את כל הדרכים השונות בהן סיריוס אמר את השם הזה.

"אני אשן בתור רך כף," סיריוס אומר, "אם אתה מתעקש שאשן במיטה." הוא נשמע נבוך נורא. "אני בדרך כלל ישן ככלב בכל מקרה. בגלל-" הוא מהסס, ואז מושך בכתפיו. מחייך חיוך עקום, כאילו זה מכאיב לו. "סיוטים."

"הו." רמוס נועץ בו מבט. "אני- אם אתה בטוח."

סיריוס מהנהן.

בסופו של דבר, רמוס מבין שהם בהו זה בזה מבלי לזוז  כבר זמן רב, והוא פונה לעבר המסדרון.

"החדר פה," הוא אומר. "אני-ובכן..." הוא מפסיק. הוא לא יודע מה הוא רוצה לומר. סיריוס כאן ועברו ארבע עשרה שנים מאז שהם היו לבדם ביחד. ורמוס עדיין לא יודע מה להגיד לו. הוא אף פעם לא ידע.

"הקול שלך שונה," סיריוס אומר משום מקום. "אני מתכוון- אני חושב, קשה לי- טוב, לא משנה. אתה נשמע אחרת. בכל מקרה."

"זה עניין של אנשי זאב," רמוס אומר. "הקול שלנו- בהשפעת הירח, בסופו של דבר..."

סיריוס מניד בראשו, כאילו הוא מבין. "היללות."

רך כף ילל לירח לפני כן. אבל זה - זה לא אותו דבר. רמוס לא יודע איך להסביר, והוא מחליט לא לטרוח.

"כן," הוא אומר. "בגלל זה."

סיריוס מעיף מבט מסוקרן סביב החדר הקטן, ואז מביט ברמוס, פוגש את עיניו לרגע לפני שהוא משנה צורה. ואז רך כף יושב במקומו, ראשו זקור בציפייה.

רמוס משחרר נשיפה שהוא לא ידע שהחזיק. הוא טופח על הסדינים, ורך כף קופץ עליהם, מסתובב מספר פעמים ומתרסק בקול נביחה. עיניו האפורות צופות ברמוס.

רמוס מעביר את ידו על ראשו של רך כף ונושך את פנים הלחי שלו, חזק. רך כף עוצם את עיניו למגעו של רמוס, ואחרי מספר רגעים, הוא ישן.

רמוס עוזב את החדר ויוצא החוצה, לעמוד באוויר הצח. הגשם פסק, והלילה בהיר וקר ומריח כמו קיץ, והעננים בחוץ מסתירים את השמיים.

עדיין מעונן כשרמוס מתעוררת סבוך בסדינים, וכלב חמים, ישן, מכורבל לצדו. הוא מתרומם מהמיטה בשקט, במהירות, ומכין לעצמו כוס תה. ידיו יציבות. ארבע עשרה שנים מרגישות כמו נצח ובו זמנית כמו רגע אחד. התכונה המוזרה של הזמן מערערת את רמוס; האם היה זה אתמול, כשהוא התעורר אל פניו של סיריוס על גבי שערי כל העיתונים, צוחקים מעל הכותרת 'בלק נשפט למאסר עולם באזקבאן'? האם זה קרה בכלל?

רחש כפות נשמע על הרצפה, ואז רגליים חשופות. סיריוס מביט אל תוך המטבח.

"מקלחת?" הוא שואל, כאילו תוהה היכן היא. הבית קטן כל כך שהשאלה מיותרת לחלוטין, ורמוס יודע מה השאלה האמיתית שסיריוס רוצה לשאול.

רמוס מנופף בידו, וסיריוס הולך. רמוס שומע את דלת האמבטיה נפתחת, והצליל של נשימתו של סיריוס שנקטעת, ושוב צעדים במסדרון, מהירים הפעם. סיריוס מופיע שוב, נושם בכבדות, קופץ כשהוא רואה את רמוס מביט בו.

"אני לא-" הוא מושך בשערו, מתוסכל. "החלון. יש עליו סורגים. אני לא- לא ציפיתי לזה. זה בסדר." הוא מסתובב בחזרה והולך לתוך חדר האמבטיה, הזעיר, וסוגר את הדלת על תאו.

רמוס קם ודופק. שקט. "סיריוס?"

עוד שקט, ואז סיריוס פותח את הדלת. פניו סמוקות. "למה לעאזל יש לך סורגים על החלון, רמוס?"

"אני לא יודע, רמוס אומר. "זאת מקלחת. לפעמים יש שם סורגים," אבל הוא מודה שזה די מוזר כשהוא נשאל לגבי זה. הוא עושה צעד קטן פנימה.

סיריוס מביט בו. "מה אתה עושה?"

"פותח את המים." רמוס מסובב את האמבט ונוגע בשרביטו בצינור בנסיון להשאיר את המים חמים. אט-אט, הזרם ממלא את אמבטיה.

"תכנס פנימה," רמוס אומר.

"אני אדם מבוגר," סיריוס אומר "אני יכול להתקלח בעצמי," אבל הוא בכל זאת מתפשט, עדיין באותו האופן המהוסס והמודע לעצמו שרמוס לא ראה מעולם, ונכנס פנימה.

"בסדר," רמוס אומר. "אני משאיר את הדלת פתוחה. אני נמצא בחוץ."

הוא יוצא למסדרון ומשעין את גבו על הקיר, עוצם את עיניו..  הוא ידע את זה כשראה את סיריוס בשנה שעברה, אבל סיריוס נראה חולה, דהוי; גופו קיבל זוויות חדות שלא היו שם ארבע עשרה שנים קודם לכן, וצלקות שרמוס לא זיהה. כאילו הנער שהוא פעם הכ%E