כן אני הארי

בס"ד

למה אני מרגיש ננזף מהטקסט שמסביר מה זה תקציר?

אה היי אנשים, מה קורה? כן, אני הארי. אני לגמרי הארי. הנה החבר שלי רון. "היי, רון!" אני קורא לו.

הוא מסתובב. אליי. "מה?" הוא שואל בבלבול, "אני... אני מכיר אותך?"

"בטח שאתה מכיר אותי, רון," אני עונה לו, "אני הארי, החבר שלך, הארי פוטר."

רון בוהה בי בדממה, אבל זה בסדר. כי אני הארי ואני יודע שרון יכול להיות קצת טמבל לפעמים, הכל בסדר. אני ממשיך ללכת ברחבי חדר המועדון עד שאני פוגש את הרמיוני. הרמיוני היא גם חברה שלי, כי אני הארי, וזה מסוג הדברים שהארי – כלומר, שאני – עושה, מדבר עם הרמיוני.

"מה קורה, הרמיוני?" אני שואל אותה.

הרמיוני מסתכלת עליי בבלבול. "אממ... בסדר..." היא אומרת בחשש מסויים.

"קול, בום עלייך אחותי," אני אומר לה בסטייל. כזה אני. אני הארי, יש לי סטייל.

אני יוצא מחדר המועדון דרך החור של האישה השמנה. "ביי!" אני אומר לה בחביבות.

"סוף סוף מישהו מתייחס אליי!" היא מתמוגגת בתשובה. בטח שהיא תתמוגג, אני הארי ואני מפורסם וכל זה.

אני מדלג לי במסדרונות ופתאום את מי אני רואה? את האויב המושבע שלי! לא, לא אדון האופל. מה פתאום. אני רואה את מאלפוי! ולצידו, שני העוזרים המטופשים שלו, קראב וגויל! אני לא אוהב אותם בכלל! כי אני הארי, והם האויבים המושבעים שלי!

"סתום ת'פה, מאלפוי!" אני מטיח בו.

מאלפוי ממצמץ בדממה. "לא אמרתי כלום," הוא עונה.

"אז תסתום! תאכל חלזונות!" אני מטיח בו שוב. כי אני אוהב להטיח דברים באויבים שלי, אתם יודעים.

"ט־טוב אחי," מאלפוי עונה. הוא עדיין נראה בהלם.

"אתה חושב שהוא צריך עזרה?" גויל לוחש על אוזנו.

"אה, עזוב, כל הגריפינדורים האלה מטומטמים," קראב לוחש על אוזנו השנייה.

"כן..." מאלפוי נאנח, "כנראה שכולם נגדנו משום מה. תגיד, מה דירוג הדם שלך?"

"חצוי דם, אחי," אני עונה למאלפוי. כי אני הארי פוטר, ולכן אני חצוי דם.

מאלפוי מושך בכתפיו והולך משם. חה חה, איזה לוזר! הוא אפילו לא עונה לי!

אני ממשיך לדלג לי ברחבי הטירה, ואז אני רואה את קולין קריווי. "היי, קולין קריווי! אני קורא לו. קולין מסתובב אליי בהפתעה.

"כן, אפשר לעזור לך?" הוא שואל אותי.

"באתי להגשים לך חלום!" אני מכריז, "בוא תצלם אותי!"

"אה," קולין עונה, "סבבה?"

אני מיד נעמד מולו במגוון פוזות אדירות ומהממות, וכמובן שקולין מצלם אותי, כי אני הארי פוטר.

"רוצה עוד?" אני שואל אותו.

"לא... לא חייב, באמת תודה," קולין ממלמל, "אני... אני צריך בדיוק ללכת, אני צריך לפגוש את... אמ... הארי."

"אבל אני הארי!" אני אומר לו.

"אה," קולין נראה מבולבל לרגע, אבל אז הוא מתעשת מהר. "איזה... איזה קטע, גם לך קוראים הארי. נו, טוב."

הוא הולך משם, ואני מנופף לו. עכשיו זה הזמן ללכת לבקר את דמבלדור.

אני מדלג לי עד שאני מגיע לגרגויל המכוער ההוא ששומר על המדרגות. "מה קורה, אחי? קרמבו!" אני אומר לו, אבל הגרגויל לא מגיב.

"קרמבו, אחי! קרמבו מוקה! או אולי וניל?" אני מנסה, אבל עדיין אין תגובה.

"אולי דמבלדור הלך להאגריד. היי, אני אלך להגיד שלום להאגריד!" אני צוהל ומקפץ לי לבקתה של האגריד. אני דופק על הדלת בעליזות, שומע את הנביחות המוכרות ואת קריאות ה"אתה ארצה, פנג!" שבאות אחר כך. אח, אין כמו לשבת על תה ועוגיות עם האגריד.

האגריד פותח את הדלת. "כן, מי זה פה?" הוא שואל.

"זה אני, הארי! אתה לא רואה?" אני מחייך אליו.

"הארי? האגריד נראה מבולבל, "אתה בטוח?"

"בכל מאת האחוזים!" אני צוהל.

האגריד מגרד בפדחתו משום מה. "זה נראה כמו עסק לדמבלדור כבודו. אתה פה אומר שאתה הארי, מה?"

"כי אני הארי!" אני עונה, ואני באמת הארי.

"אה... נו, פנג, החוצה!" האגריד אומר לכלב שלו, ואז פונה אליי. "בוא לדמבלדור כבודו."

הוא מוציא אותי מהבקתה והולך אל עבר הטירה. "אבל האגריד, מה עם קצת תה, עוגיות, סיפורים ופטפוטים?"

האגריד מביט בי בצער. "אתה באמת חושב שאתה הארי, מה?" הוא ממלמל. "אה, אחר כך, ילד. 'זתומרת, הארי. אחר כך, הארי. קודם כל אנחנו חייבים פה לראות את דמבלדור כבודו שיגיד לי מה זה."

"מה זה מה?" אני מדביק את הקצב של האגריד, "אולי עסקים מסתוריים של הוגוורטס, אה?"

האגריד מהנהן בהיסח הדעת ודופק על דלת משרדה של מקגונגל. צעדים נשמעים, ומקגונגל פותחת את הדלת.

"סגנית המנהל, כבודה," האגריד אומר, "אני פה צריך את העזרה שלך בשינוי צורה."

"מה יש, האגריד?" היא שואלת בדאגה, ואז מביטה בי. "מי זה?"

"אני הארי!" אני צוהל, "שלום, פרופסור ראש הבית! רוצה לתת לנו נקודות?"

פרופסור מקגונגל נראית מודאגת. "תשאיר אותנו לבד בבקשה, האגריד," היא מבקשת. האגריד הולך משם, ואני נכנס פנימה.

"אז מה, יש עוגיות, פרופסור?" אני שואל. כולם מאוד אוהבים לכבד אותיב בעוגיות, כי אני הארי פוטר.

"כן..." מקגונגל ממלמלת, "כמו ששמעתי מרון, הרמיוני וקולין. אתה טוען שאתה הארי?"

"הארי פוטר, כן כן, הילד שנשאר בחיים!" אני צוהל, "מה שלומך, פרופסור?"

פרופסור מקגונגל מוציאה את שרביטה בעדינות וממלמלת אי אלו דברים בעודה מקיפה אותי. מעניין מה היא עושה.

"ובכן..." היא אומרת לבסוף, "נראה לי שאני מבינה מה קרה כאן."

אני מביט בה בשאלה. "מה קרה? אין עוגיות?" אני שואל, כי אני הארי פוטר.

"אתה..." נראה שהיא בוררת מילים. "אתה לא הארי פוטר," היא אומרת לבסוף ומושיטה לי מראה. "תראה."

אני מתבונן בבבואתי. ילד שמנמן וחיוור עם שיער שטני וקצוץ ועיניים חומות משיב לי מבט.

"הבט, אין צלקת, אין משקפיים," מקגונגל ממשיכה. "אני מתנצלת מאוד, אני לא יודעת מי אתה. אבל אתה לא הארי."

"אולי זה שינוי צורה, פרופסור!" אני צוהל כהרגלי, "כי אני הארי! בואי נילחם בוולדמורט!"

מקגונגל מצטמררת לרגע למשמע השם, אבל אז אומרת, "לא, אין פה שינוי צורה שמעורב כאן, בדקתי את זה עכשיו. אני חושבת ש... אני חושבת שאצטרך ללוות אותך למדאם פומפרי, או שתצטרך לעזוב."

"אבל אני הארי!" אני אומר.

"אתה לא הארי," מקגונגל מתעקשת, אבל נשמע שיש הרבה צער בקולה.

"אני... אני לא הארי?" אני שואל, "אני כן הארי!" אני עונה לעצמי.

"אתה לא הארי," היא אומרת.

"אני כן הארי!"

"אתה לא הארי."

"אני כן הארי!"

הארי האמיתי התעורר משנת הצהריים שלו בחדר השינה, וראה במיטה הסמוכה את רון מעלעל באלבום תמונות של התותחים מצ'אדלי.

"אה הארי, לא תאמין מה קרה," רון הפטיר לעברו כששם לב שהתעורר, "עוד גרופי שלך הגיע להוגוורטס."

"סליחה?" הארי שאל בבלבול, "עוד מעריץ שחושב שהוא חייב חייב לפגוש את הילד שנשאר בחיים?"

"אה, הפעם הוא ממש חשב שהוא אתה," רון ענה לו, "מסכן קטן. אל תשאל."

"אוי," הארי נאנח. "טוב, נראה שזה סוף המסע בשבילו."

"זה קצת מוטיב חוזר, אתה יודע?" רון העיר פתאום.

הארי הביט בו בבלבול. "מה הכוונה?"

"אתה יודע," רון ענה לו, "סוף המסע, מסע מאיר, כל זה. אני שומע את זה הרבה לאחרונה."

הארי נראה מהורהר. "האמת שגם אני שמעתי את זה די הרבה. אבל מאיפה זה בא בדיוק?"

רון נעץ מבטו בהארי. "אתה לא אובדני או משהו, נכון?"

"מה? לא, מה פתאום," הארי מיהר להרגיע, "אין לי שום כוונה כזו. אבל מעניין מה זה אומר."

הוא הביט החוצה, אל עבר המדשאות. "רון," הוא אמר פתאום, "אתה חושב שהסוף קרוב?"

"מאיזו בחינה?" הארי שמע את רון שואל מאחורי גבו.

הוא הביט ברון. "הסוף של כל זה," הוא אמר והצביע סביבו. "כל הדבר הזה, הנוכחות שלנו, מה שאנחנו עושים כאן. אתה חושב שהדיבור על 'סוף המסע המאיר' מתייחס לזה?"

רון נראה מבועת. "אבל מי יסיים את זה?" הוא שאל. "מי אחראי לסוף?"

רון והארי הביטו זה בזה בבעתה, ואז החלו להביט סביבם. הם הסתכלו מעלה, מטה ולצדדים, ואז הסתכלו ישירות עליכם.