מה הטייפ שלך? אתה, אידיוט

עכשיו חודש אוקטובר, מה שאומר שרק החניכים הקבועים נשארו במחנה.

מאז שג'ייסון גרייס עזב את המחנה בתחילת החודש כדי ללכת לבית ספר, ניקו מסתובב איתי הרבה יותר.

זה נחמד

ומאוד מלחיץ, למרות שעשיתי עבודה מעולה בלא לגלות לניקו מה אני מרגיש כלפיו עד עכשיו

כל הכבוד, ויל!

אנחנו יושבים עכשיו בשדות התות
אנחנו לא מדברים, רק יושבים בשקט ונהנים זה מחברתו של זה, אבל כשהשאלה עולה בראשי אני חייב לשאול אותה

רק לדעת

כי אולי יש סיכוי

אז אני מסובב לכיוונו את מבטי ופותח את פי כדי לשאול, ואז אני מסובב חזרה את ראשי, כי לא

זה ניקו, מה הסיכוי שלי?

ניקו, עם השיער הכהה והרך שלו, והחיוך שלו שעכשיו מופיע הרבה יותר מבעבר (אפילו כשהוא חושב שלא), והעיניים האלו, והבדיחות הגרועות והידע האקראי על דברים אקראיים, והמהירות שלו כשהוא נלחם, והצחוק שלו, והטון המלגלג, והסרקזם.

אוסקר ויילד אמר פעם: סרקזם הוא הצורה הנמוכה ביותר של שנינות, אך הגבוהה ביותר של אינטליגנציה

הוא צדק, כמובן

ניקו מאוד חכם, והוא לא מודע לזה

וכל זה אפילו לא אחוז מהרשימה שלי, שמתארכת עם כל דבר מדהים חדש שהוא עושה

והוא עושה הרבה יותר מדי דברים כאלו, אם תשאלו אותי

אבל בכל זאת אוכל לדקלם את הרשימה מתוך שינה (בעצם, עוד לא הוכחתי שאני לא עושה את זה)

הוא פשוט... וואו

אין דרך אחרת להסביר את זה.

בעצם, כשלקחתי אותו לצרוח ביער פחדתי שהוא יגלה

אבל אני לא חושב שהוא יודע

למרות שכן מרגיש לי שמשהו השתנה שם...

אז לא, אין שום סיכוי שאגיד לו על- "מה קרה?" ניקו שואל וקוטע את מחשבותיי

"זה מטופש" אני אומר לו "וממש לא משנה"

"למה, מה רצית להגיד?"

אז כנראה שיש סיכוי שאספר לו על... כן...
אבל בצורה קצת שונה

"מה הטייפ שלך?" אני שואל לבסוף

"הטייפ שלי?"

"כאילו, באילו אנשים אתה בדרך כלל מתאהב" אני מסביר "אף פעם לא היית מאוהב?"

"או, הייתי" ניקו אומר ומסתכל עלי ארוכות כאילו הוא רוצה להוסיף משהו עד שבסוף הוא אומר "הטייפ שלי? למה אתה רוצה לדעת?"

"או, אתה יודע" אני עונה "זה משהו שחברים צריכים לדעת כדי... אה..." קולי נעלם כשאני מבין שישבור אותי לראות את ניקו יוצא עם מישהו (הערת כותבת: באנגלית מישהו ומישהי זו אותה המילה, אז אני כותבת בלשון זכר כי ניקו גיי למרות שוויל לא יודע את זה בשלב הזה).

"אז מה שלך?" הוא שואל ואני די בטוח שאם הייתי שותה עכשיו משהו הייתי יורק אותו.

"אתה, אידיוט" אני אומר, אבל זה יוצא בתור "אני שאלתי קודם"

"בסדר, אז... אה, מעולם לא חשבתי על זה..." ניקו אומר "אני חושב ש...שיער בלונדיני מתולתל, עור שזוף" אני מרגיש את מבטו נעוץ בי לרגע "עיניים... עיניים בהירות, מצחיק, מ... מדינה דרומית לניו יורק. אלים, אני יכול להמשיך לנצח"

אני מרגיש שגוש חונק את גרוני כשאני נזכר שבעבר אמרו שניקו מאוהב באנבת' צ'ייס.

שיער בלונדיני מתולתל, עור שזוף, עיניים בהירות... ברור

אני נושם עמוק ונעמד "א- אני מצטער, אני צריך ללכת" אני אומר כשאני מנקה את בגדי מהאדמה.

"אתה... בסדר...?" ניקו שואל באיטיות

"כן, ברור" אני אומר ומסתובב עם הגב אליו כשאני מרגיש דמעות צורבות בעיני.

אלים, מה קורה לי?

זה לא כאילו הוא שייך לי

אבל... אוח, ידעתי שאין סיכוי!

אז אני פונה והולך חזרה לכיוון ביתן אפולו הכי מהר שאני מצליח בלי להתחיל לרוץ
ורק כשהדלת נסגרת מאחורי אני מרשה לעצמי לבכות.

-------------------------------------

היי אנשים, זו סופי

אני עכשיו כותבת לזה המשך, כי העלתי את זה בוואטפד וביקשו המשך

אז אני אעלה את ההמשך גם פה

ממש מקווה שאהבתם, כי אני חושבת שזה אחד הקטעים הטובים שכתבתי עליהם

ביי:)