טרי בוט

בס"ד

כל הזכויות על היצירה המקורית שמורות לרולינג, ואין לי כוונה להרוויח כסף מהפאנפיק הזה (כן, גיוונתי כל כך הרבה בוויתור הזכויות בהתחלה, שנראה לי שלעשות ויתור זכויות רגיל לשם שינוי זה כנראה גיוון לכשעצמו).

היה זה ערב חביב בחדר המועדון של בית רייבנקלו.  האש באח בערה לה בחביבות, לונה השמיעה נחירות חביבות מהפוף עליו נמה, ואפילו מטלת החופשה שקיבלו תלמידי השנה הגנרית מפרופסור פליטיק הייתה חביב מאוד.

"סיימתי!" הכריז אנתוני גולדשטיין, תלמיד אותה שנה גנרית.

טרי בוט, חברו החביב של אנתוני, הביט בו בהשתוממות. "מה? איך כל כך מהר?!" הוא התפלא.

"מה אתה רוצה, אנחנו רייבנקלואים!" אנתוני הצטדק, "אתה גם צריך לסיים."

"אתה צודק," טרי הנהן. הוא חזר להביט על גליון הקלף שלו, כתב אי אלו כיתובים בדיו, וכך סיים גם הוא את מטלתו החביבה. "איזה יופי!" הוא התלהב.

מכיוון המעונות של הבנות ירדה צ'ו צ'אנג, בתזמון מושלם. כאילו סימנו לה שעכשיו הזמן שלה לרדת. "היי," היא נופפה (לא, היא לא נופפה לעברם בשלום, היא נופפה בשיערה כי התאורה שם החמיאה לה מאוד), "ראיתם אולי את מייקל?"

טרי ואנתוני החליפו מבטים. ממתי צ'ו מחפשת את מייקל? הוא תפוס!

"אוווו!" קראה פדמה פאטיל מאי שם, כאילו כדי לחמם את האווירה. "צ'ו, למה את מחפשת את מייקל? את רוצה לספר לנו משהו?"

"לא, אני רוצה להודיע לו ששונתה השעה של אימון הקווידיץ' מחר," היא ענתה בקור והסתלקה משם, כנראה כדי לבכות איפשהו.

בתזמון קומי שכזה, מייקל יצא מהשירותים. "יכול להיות שצ'ו קראה לי?" הוא שאל.

"למה אתה כל כך מתעניין בצ'ו?" פדמה שאלה בהתלהבות, כאילו כל פרט רכילות פעוט הוא ידיעה מרעישה ודרמטית.

"אני לא מתעניין בצ'ו, נראה שצ'ו מתעניינת בי," הוא ענה בנימוס. "טוב, היא תמצא אותי בטח. מה איתכם? סיימתם את השיעורים של פליטיק?"

"בטח שסיימנו!" טרי ואנתוני ענו בתיאום מושלם.

"חה! חננות!" פדמה צחקה לעברם.

"גם את סיימת," הזכיר לה אנתוני.

"כן, את רייבנקלואית כמונו, זה די הקטע שלנו," הסביר לה טרי לאט.

"טוב טוב, בואו נעביר נושא," מייקל ניסה להשכין שלום. עד עכשיו, עוד ערב רייבנקלואי טיפוסי. אפילו הסתובבו שם כמה תלמידי רייבנקלו אחרים שעשו גם הם דברים רייבנקלואים טיפוסיים, אבל הם לא יוזכרו כאן משום שהם לא חשובים. אין להם אפילו שם, הם פשוט סטטיסטים בעולם שסובב סביב גריפינדורי מצולק אחד, שגם הוא תלמיד שנה גנרית כמו מייקל, פדמה, אנתוני וטרי.

"כן, על מה תרצה לדבר?" שאל טרי.

"סתם, לא יודע," מייקל משך בכתפיו. "אממ... איפה אתם בחופש?"

החופש שמייקל דיבר עליו הוא חופשת הפסחא הבאה עליהם לטובה, שצפוייה להם החל מהשבוע הבא.

"אני חוזר הביתה," אנתוני ענה, "בדיוק באותו זמן המשפחה שלי חוגגת פסח."

"התכוונת פסחא," תיקן אותו טרי. "שכחת א בסוף. חי חי, אנתוני, אתה כזה מצחיקול לפעמים."

"לא לא, פסח. פ-ס-ח. לא פסחא. זה חג של יהודים."

טרי נראה המום. "מעתיקנים!" הוא השתומם. "ואחר כך מתפלאים למה יש אנטישמיות!"

"אה, לא, פסח היה קודם," אנתוני תיקן אותו.

"אה. רגע, אתה יהודי?!" טרי השתומם שוב.

אנתוני משך בכתפיו. "זה די המאפיין היחיד שלי," הוא ענה. "אנתוני גולדשטיין, יהודי, חבר של טרי ומייקל."

"ובגלל שמייקל יוצא עם צ'ו –" פדמה הסבירה, ואז נקטעה על ידי מבט זועף של מייקל ומיהרה לתקן את עצמה – "כלומר – בגלל שמייקל יוצא עם ג'יני, כולם בטוחים שטרי ואנתוני יוצאים אחד עם השני."

"אוקיי! בואו נעצור את זה כאן," ביקש מייקל.

"רגע ומה עושים בפסח הזה שלכם?" טרי ביקש לדעת.

"אה, אוכלים כל מיני דברים מיוחדים כמו מצה שזה קרקר עשוי מלחם, ומרור שזה בעצם חסה עם ווסאבי, וכרפס שזה סתם ירק במי מלח, ומספרים את הסיפור ההיסטורי של העם שלנו על איך היינו עבדים במצרים עד שהאל שלנו הוציא אותנו משם."

"וואו, מגניב!" התלהב טרי.

"נשמע יותר טוב מהחופשה שלי, זה בטוח," התלוננה פדמה. "לנו גם יש איזה סיפור משפחתי היסטורי כזה, רק שזה הרבה יותר משעמם. סבתא שלי שוב מספרת על הקרוב משפחה הזה שלה, ברהאמה, ועל מה שקרה לו. זה משעמם רצח, אני תמיד נרדמת כשמגיעים לחלק שבו הוא שמע את אמא שלו קוראת לו מבחוץ בזמן שהיא גם שכבה במיטה. אבל אחותי התאומה החנפנית מקשיבה לזה כל שנה. היא בטוח זוממת על הירושה. אה ואין סעודה בסוף."

מייקל כחכח בגרונו. "אוקיי, למישהו יש תוכניות יותר אופטימיות לחופשה?" הוא שאל.

"מה התוכנית שלך, מייקל?" שאל טרי.

"אה, אני נשאר בהוגוורטס," הוא ענה, "יחד עם צ'ו."

אחרי שתיקה מביכה של כמה שניות, הוא שם לב מה אמר, ותיקן, "כלומר, יחד עם ג'יני! כן, אני ממש יוצא עם ג'יני! אה, אמ, טרי! לא שמענו ממך כלום! מה התוכניות שלך לחופשה?"

"אני?" טרי הופתע, "התוכנית שלי?"

"כן, בטוח יש לך תוכניות כלשהן," אנתוני הסביר, "אתה הרי צריך לדעת אם אתה נשאר בהוגוורטס או חוזר הביתה למשפחה."

"מ – משפחה?" גמגם טרי.

"ברור, מה, לא דיברת איתם?" מייקל שאל.

"תשלח להם ינשוף מדי פעם," הציעה פדמה.

"לא, לא, זה, זה פשוט ש –" טרי נתקע. הוא ניסה בכוח להיזכר באמא או אבא שלו, ואז הוא הבין שאין לו כאלה.

"אז אתה נשאר בהוגוורטס?" שאל אנתוני.

"לא!"

"אז אתה חוזר?" ניסה מייקל.

"האמת, אף פעם לא שמעתי כלום על המשפחה שלך," פדמה הודתה. "מה, יש לך אחים? אחיות?"

"אני – אני –" טרי גמגם. איך הוא לא שם לב לזה עד היום? "אני לא יודע!"

"מה זאת אומרת לא יודע?" מייקל שאל, "אתה כאילו מאומץ או משהו? באת ממשפחת אומנה?"

"לא, אני –" טרי רק נלחץ יותר.

"בוא ננסה להיזכר לאט לאט," אנתוני הציע. "מאיפה הגעת לפה? מה עשית לפני שבאת להוגוורטס?"

טרי הרגיש שהגרון שלו מאוד יבש פתאום. "תסלחו לי, אני צריך ללכת," הוא הודיע, ויצא מחדר המועדון.

הוא רץ למשרד של ראש הבית שלו, ודפק בכוח על הדלת. "פרופסור פליטיק!!!" הוא צעק, "אתה חייב לפתוח לי!!!"

דלת המשרד נפתחה, ופרופסור פליטיק ישב לו ליד השולחן וזלל סוכריות בהנאה. "כן, מר בוט? איך אני יכול לעזור לך?"

"פרופסור פליטיק, שכחתי מי אני!" טרי היה על סף דמעות.

"הו, היכנס, שב, הירגע," הציע הפרופסור. טרי מיד התיישב מולו, נותן לדלת המשרד להיסגר.

"כן, מר בוט, מה פירוש אינך יודע מי אתה? אתה הרי טרי בוט, תלמיד הבית שלי!" הזכיר לו פליטיק. "תלמיד שנה גנרית, כמו הארי פוטר. חברם הטוב של אנתוני ומייקל. ומאחר שמייקל יוצא עם צ'ו – או עם ג'יני? אני לא זוכר – אז כולם חושדים שאתה ואנתוני יוצאים יחד, אבל זה בסדר, כי אנחנו מקבלים אתכם כמו שאתם! עשר נקודות לרייבנקלו על גיוון תרבותי!"

"לא, לא, פרופסור, לא לזה התכוונתי!" טרי כבר ממש נזל מהעיניים והאף, "את זה אני יודע, אבל אני לא יודע שום דבר אחר! אני לא יודע מי המשפחה שלי או איפה אני גר או מה דירוג הדם שלי אפילו! מה קרה לי, פרופסור?"

"אה, זה קל," פרופסור פליטיק חייך, "זה משום שאין לך כאלה."

טרי השתתק, אבל הוא מצמץ בהלם. "סליחה?"

"כן, אני מבין," פרופסור פליטיק המשיך, "אתה גם לא התלמיד הראשון שבא אליי עם הבעיה הזאת. זה בעיקר נפוץ אצל רייבנקלואים והפלפאפים."

"דווקא אצלנו?" טרי התלונן, "חשבתי שאותנו הכי פחות כיף למתוח. טוב, לא משנה. מה זאת אומרת? איך אין לי משפחה? מאיפה הגעתי?"

"רגע, דבר דבר," ביקש פליטיק. "שאלה שאלה. אין לך משפחה משום שאתה לא חשוב מספיק בשביל זה, טרי. אתה בסך הכל דמות משנה."

טרי עדיין לא הבין. "מה?"

"אתה דמות משנה בעולם של הארי פוטר, טרי!"

"מה זאת אומרת?"

"אתה דמות בסיפור טרי, שסובב סביב הארי פוטר," הסביר לו פליטיק, "וככזה, אין לך באמת חשיבות. לכן לא טרחו להמציא לך משפחה גם."

"מה?" טרי היה המום, "אבל הארי פוטר הוא לא היחיד שיש לו משפחה! כאילו, לפדמה יש את פרוואטי, ואנתוני הוא יהודי, ו – ו – וללונה משנה מתחתיי יש אבא, זה לא ייתכן!"

"טוב, זה שהארי הוא הדמות הראשית לא אומר שהוא היחיד עם משפחה, מר בוט," פליטיק הסביר בחיוך. "להרבה דמויות יש משפחה. פשוט, ככל שהדמות משנית יותר, כך אנו יודעים עליה פחות. ואילו אתה, טרי, כל כך משני עד שאין עליך אפילו עמוד מידע בהארי פוטר ויקי! שלא לדבר על פוטרמור..."

"סליחה?" טרי נראה מבולבל, "עזוב את זה שלא הבנתי חצי מהמילים שאמרת עכשיו, פרופסור –"

"–אה, כי זה כבר לא נקרא פוטרמור," קטע אותו פליטיק.

"זה לא משנה!" התעצבן טרי, "אתה אומר שכולנו רק חיים בעולם של הארי? שאנחנו לא אמיתיים?"

"גם הארי לא אמיתי, אם זה מנחם אותך," פליטיק עודד אותו.

"אז עזוב את זה שזה מעלה אצלי כל כך הרבה שאלות על עצם הקיום שלי," טרי ענה, "כי בכל זאת מבחינתי אני חי וקיים ושואל וחושב ומתקשר עם כל מה שסביבי, מה שמעלה את השאלה איך כל זה אפשרי."

"אח, רואים שאתה רייבנקלואי," התגאה פליטיק. "עוד עשר נקודות! בקצב הזה ניקח את אליפות הבתים אם דמבלדור לא ייתן שוב אלפיים נקודות לגריפינדור בסוף השנה."

"בכל מקרה," טרי המשיך, "אם כל זה חסר משמעות, אז אני הולך למצוא לי משפחה!"

"מה?" פליטיק שאל.

"כן!" טרי ענה. "אני אמצא איפשהו אבא ואמא ואחים ואחיות! תרשום שאני יוצא לחופשה, פרופסור."

"אבל אין מי שייקח אותך מהוגוורטס אקספרס!" פליטיק התנגד.

"אז מה, אני אמצא מישהו," טרי ענה. "זאת כל הנקודה. הכל מופרך גם ככה. הכל חסר משמעות. הכל הבל הבלים, שום דבר לא משנה. אני יוצא למסע!"

פליטיק גיחך. "קצת מאוחר מדי למסעות, יקירי," הוא אמר, "משום שהמסע כבר החל מזמן מזמן, והוא קרוב לסיומו."

"איזה מסע?" טרי שאל בבלבול, "המסע שלי?"

פליטיק הניד בראשו בכובד ראש. "המסע של כולנו," הוא הסביר לו. "מסע מאיר."