הקול המטורף

ויתור זכויות לג’יי קיי רולינג.

הקירות בחדר היו לבנים. החדר היה מואר באור חזק. הכול היה בהיר ומואר, אך לגריי הכול נראה שחור ואפל כשראה את האדם החשוב לו מכל גוסס לאיטו. מדמם למוות. דמעות עלו בעיניו של גריי כששמע את מילותיו האחרונות של וויל: "אני אסלח לך."

הוא לא היה חייב למות, חשב לעצמו. אך קול קטן, הקול המטורף, חזר ואמר בראשו: הוא כן, והוא מת. הוא צריך למות. זה הכי טוב.

גריי קם, ניגב את הדמעות וברח. הוא ברח כאילו חייו תלוים בכך, נתן את כל כוחו כדי לצאת משם כמה שמהר, ובתוך דקות ספורות כבר הגיע לחדר המועדון של הפלפאף.

הוא הכניס את הסיסמה ורץ אל המיטות. הוא נשכב על מיטתו בלי להחליף את בגדיו וניסה להירדם, אך הזוועות שראה דקות ספורות קודם לכן רדפו את מחשבותיו. הרגעים הנפלאים, לא הזוועות. לחש הקול המטורף במוחו. גריי תפס את ראשו בידיו. הוא חייב משהו שיסיח את דעתו.

גריי קם ממיטתו ורץ לאורך מסדרונות הוגוורטס. לפתע עצר כשראה תלמיד שנה שביעית מסלית’רין. התלמיד ישב באחת מפינות המסדרון והחזיק בקבוק בידו.

"מה אתה עושה?" שאל אותו גריי בלחש.

"אני- בבקשה, אל תלשין עליי." לחש הנער, "אלה משקאות חריפים- זו הדרך שלי להירגע בסוף היום. אני- אני לא אוכל לחיות בלי זה. בבקשה, אל תספר על כך לאיש."

"בסדר, לא אספר." הבטיח גריי.

"אתה- רוצה לטעום?" שאל הנער בחשש, כשראה שמבטו של גריי ממוקד על הבקבוקים שהסתיר מאוחרי גבו.

הקול המטורף התחיל לפתע לצעוק במוחו של גריי בלי הפסקה- תגיד כן, תגיד כן, תגיד כן!

גריי נכנע לקול. "כן," אמר, "אני רוצה לטעום."

"בבקשה," הסלית’ריני הגיש לו את אחד הבקבוקים שהיו מאחורי גבו. "אני ניק, דרך אגב."

גריי לקח את הבקבוק. "אני גריי." הוא לגם לגימה אחת, ואחריה עוד אחת. הוא המשיך ללגימה שלישית, ורביעית. הטעם היה מדהים, והמשקה השרה עליו תחושת רוגע. אך הדבר הנפלא ביותר היה שהקול המטורף נעלם כלא היה. עכשיו הוא היה סתם גריי, בלי קול מטורף שדוחק בו לעשות מעשים פזיזים. לפתע הבחין שסיים את כל הבקבוק.

"אני רואה שנהנית." גיחך ניק, "אני אגיד לך מה. אני אתן לך עשרה בקבוקים כאלה ואתה תבטיח שלא תספר על מה שקרה כאן לאיש.

גריי הנהן. "אני מבטיח."

"אתה מוזמן לקחת את כל מה שמאחורי," אמר ניק, "יש כאן גם שקית שתוכל לסחוב בה את הבקבוקים."

גריי לקח את השקית ומילא אותה בכל עשרת הבקבוקים שהיו מאחורי ניק.

"תודה, ניק." אמר ורץ עם השקית לאורך מסדרונות הוגוורטס. הוא רץ ורץ, והדרך נדמתה לו ארוכה מן הרגיל. ראשו הסתחרר בגלל האלכוהול והדבר הקשה עליו לרוץ. לבסוף הגיע לחדר המועדון, עייף ומזיע. אך הקול המטורף היה שקט לגמרי, וזה היה שווה את כל העייפות והסחרחורת. גם המחשבות על וויל כבר לא הטרידו אותו כמקודם. הוא נכנס אל חדרי השינה ומצא את הקרש הרופף שמתחת למיטתו. הוא הרים אותו ושם מתחתיו את בקבוקי השתייה החריפה, לאחר מכן עלה על מיטתו ותוך דקות ספורות נרדם.

"גריי! ראית את וויל? הוא נעלם!"

גריי פקח את עיניו. "מ- מה?" אמר ופיהק.

"וויל נעלם!" חזר הקול שוב.

"נטלי! מה את עושה כאן?" אמר גריי, "זה חדר השינה של הבנים!" לפתע נזכר גריי במאורעות היום הקודם, וברגע שנזכר הקול המטורף חזר לצעוק במוחו. הרגת את וויל! את הרגת אותו! הא! עכשיו כל הבעיות שלך נפטרו! זה הסוף של בעיותיך!

זו הייתה הפעם הראשונה שגריי ניסח במוחו את מה שעשה ככה. הוא התחלחל. הרגת את וויל! המשיך הקול המטורף לצעוק במוחו.

"אתה הרגת את וויל! אתה!" צעק גריי.

"גריי? מה? אל מי אתה מדבר?" שאלה נטלי בדאגה.

"אני- אני- סליחה, אני לא מרגיש טוב." אמר גריי.

"גריי, אתה בסדר?"

"כן, אני רק צריך לנוח רגע."

"טוב... וויל נעלם, אנחנו הולכים לחפש אותו. אם אתה רוצה להצטרף אלינו אז תקום בעוד חמש דקות."

"לא, תצאו בלעדיי. אני לא חושב שקרה לו משהו... זה וויל, את מכירה אותו." שיקר גריי.

"כן, נו טוב." אמרה נטלי ויצאה מהחדר.

ברגע שיצאה ירד גריי אל מתחת למיטה ולקח בקבוק של משקה אלכוהולי כלשהו. הוא שתה בלגימות מהירות חצי מהבקבוק ואז סגר אותו והחזיר אותו אל מחבואו. הקול המטורף שוב נעלם.

גריי חזר למיטה, ושכב בה עוד כמה דקות לפני שקם והחליף בגדים. האלכוהול התחיל להיות בעבורו כמו תרופה- תרופה נגד הקול המטורף במוחו- תרופה שלא היה יכול להסתדר בלעדיה. לאחר שהחליף בגדים הלך והתיישב על אחת הספות בחדר המועדון. הוא היה היחיד שם, כנראה כי כולם הלכו לחפש את וויל. הוא לא רצה ללכת ולראות שוב את גופתו של וויל, הוא העדיף להישאר בחדר המועדון.

לפתע נפתחה דלת חדר המועדון ונטלי נכנסה פנימה מחייכת. "הכול בסדר, מצאנו אותו." אמרה.

אחרי נטלי נכנס לחדר המועדון לא אחר מוויל, חברו הטוב ביותר של גריי, שבעיניים גדולות ובחיוך קורן אמר: "היי."