קרייריסט

שם הפאנפיק: קרייריסט.
שם הכותב: ליאת, Euphoria
פאנדום: משחקי הרעב.
דירוג: כרגע PG13, עלול להגיע גם לR ואולי יותר עם תיאורי האלימות.
שיפ: רובין (OMC) / כל מיני OFC אחרות.
תודות:למאיה, שביטאה לי את הפאנפיק בשמחה ובמהירות (באמת!), למרות שאחרי זה שיגעתי אותה ושיניתי כמה דברים D:
לנדב, שתרם את העותק החדש שלו של משחקי הרעב אליי, גרם לי לקרוא את הספר, והתחרט על כל שנייה מאוחר יותר ♥. (גייל ופיטה צריכים להיות ביחד!)
לתמר, שבזכותה רובין (כן, אז מה אם זה שם של בת! אז יש לו שם של ילדה תמימהO:") נוצר בכלל, ובזכות השירשור המגניב שלנו.
דיסקליימר: העלילה לא שייכת לי אלא לסוזן קולינס, שיצרה את העולם הנפלא ואת משחקי הרעב עצמם, ויצרה את קייטו (3>~).
הערות: יש וגם יהיו כמה קטעים לא קאנוניים במיוחד. כופפתי קצת את החוקים של משחקי הרעב לפי ראות עיניי, בגלל שהיו דברים שנראו לי מעט לא הגיוניים. זהו הפאנפיק הראשון שאני מנסה לכתוב, אנא התייחסו בהתאםO: הוא מבוסס על תחילת שירשור עם תמר.. ולכן הפרולוג מתואר קצת כמו "רקע" של דמות. הפרקים הבאים יהיו שונים.

פרולוג

רובין ראייבל נולד למשחקי הרעב.
כשרובין נולד, והוא פקח את עיניו בפעם הראשונה, הדבר הראשון שהוקרן מול עיניו היה כיצד רוצח מארק, אחד ממנצחי המחוז הישנים, את אויבו האחרון. מאז אותו יום, רובין נדרש מידי יום ביומו לצפות במסך הטלווזיה הגדול שהקרין קטעים ממשחקי הרעב. רובין ראייבל חונך למשחקים. כשהיה בן שלוש, כלאה אותו אימו בחדר קטן וחשוך למשך שלושה ימים, מצווה עליו להצליח לצאת. כשהיה בן ארבע, לימד אותו אביו כיצד להשתמש בסכין נגד דברים שלא מצאו חן בעיניו. כשהיה בן חמש מנעו ממנו אוכל שבוע, 'כדי לחשל אותו'. כשרובין היה בן שש נדרש לרצוח את הכלב שלו בידיו. כשהיה בן שבע לימדו אותו כיצד להשתמש בחרבות, אלות, חניתות וחץ וקשת. כשהיה בן שמונה ובקושי נותר עוד זמן, פצע אותו אביו בצורה מחרידה והורה לו לא להשמיע אף צליל. בגיל תשע הורחקו ממנו המים, וכדי לקבלם היה צריך להציע דברים שונים. דם, לעיתים קרובות, ולא רק שלו. בגיל עשר הרג רובין את האדם הראשון שלו.
האימונים לא פסקו משם, דואגים להפוך את רובין למכונת הרג משופשפת ומשומנת היטב, כזאת שמוכנה לפעולה גם בחשכת הליל.
כל שנה כשאביב היה מגיע המחוז היה מאושר. לא היה נער ונערה במחוז שלא היו להוטים לקבל הזדמנות במשחק. ולנצח.
במחוז 2 כל שם היה מושם בהגרלה פעם אחת בדיוק. יכלת לשלם סכום כסף רב ולקנות פתקים נוספים עם שמך אילו רצית, ורק המשפחות העשירות יכלו להרשות לעצמם זאת. לכן, בסופו של דבר, כל שם היה בהגרלה פעמים רבות. התנדבות היה דבר בלתי הולם לחלוטין וחריג, וכמעט אף התנדבות לא הייתה מאושרת על ידי הקפיטול. וכששם היה עולה בהגרלה והמשפחה הייתה בוכה, מאושר כמובן, עשרים וארבעה חניתות היו עפות באוויר בקריאות עידוד והתלהבות ברברית, לכבוד כל אחד ממנצחי העבר של מחוז 2.
***
לקנת'רוורת, סבו של רובין, לא היה מכשיר טלוויזיה בסלון.
אנשים רבים אמרו לו שהוא צריך להתקדם, שהוא היחיד שאין לו ולו טלוויזיה אחת בבית, שאנשי הקפיטול לא אוהבים את זה. רבים היו נמנעים מלדבר איתו ברחוב, לא רוצים להראות לקפיטול כי הם תומכים באדם נתעב ומיושן זה.
לסבו של רובין לא היה אכפת במיוחד.
קנת'רוורת נולד לפני שמונים וחמש שנים, שלושה חודשים, ועשרה ימים בדיוק. הדור הראשון של משחקי הרעב הראשונים. הוא היה אז רק בן אחת-עשרה כשנדרש לעמוד עם ההמון בהיכל במרכז העיר, ולצפות כיצד מקריאים את שמות הכבשים המיועדות לשחיטה.
הוא צפה כאשר חברו הטוב ביותר עלה לבמה. הוא צפה כאשר חברו גסס מרעב והשתוקק למים, מאבד כל צלם אנוש. הוא צפה כאשר התנאים הבוהמיים הפכו את חברו הטוב ביותר למפלצת. הוא צפה בחברו, שאיתו היה משחק כדורגל ומתחבא במקלט כשאזעקת הטילים הייתה נשמעת, רוצח ילדים וצוחק על דמם; מורח אותו על גופו העירום.
הוא צפה בחברו הטוב ביותר מת.

כאשר הוא מתיישב על הכורסא אכולת העש בסלון הצנוע עם הקירות המקולפים בביתו, נשבע לעצמו קנת'רוורת כי לעולם לא יניח לרובין להיות כלי במשחק שלהם.
***
כאשר רובין עומד בהיכל הפתוח שבכיכר מחוז 2, שערו הכהה נופל על פניו הרכים ומסתיר את הסרט הכחול שקשור בחזקה סביב מצחו, אף אחד לא יכול לנחש כי רובין מעולם לא התעניין במיוחד במשחקי הרעב; כלומר, לא יכל שלא, הרי חייו סבבו סביב תהילת המשחקים, אבל רובין מעולם לא ייחס לזה יותר מידי משמעות. רובין רצה להכנס למשחק, אבל כדי לרצות את הוריו הדוחקים ונלהבים. כדי לא לשמוע שוב ושוב את המשפט שהתנגן בראשו כל כך הרבה פעמים 'אתה מפסידן, אתה לוזר, רובין! טיפש וחלש, מבייש את המשפחה.. לא משקיע מספיק מאמצים.. אסור לך להמיט קלון עלי ועל אמך! נולדת בשביל המשחקים, אתה מבין?! אילו יכלנו היינו שולחים אותך לשם כבר עכשיו!'
הוא רצה להכנס למשחקי הרעב בשביל להוכיח לאביו ואימו, שהשקיעו את מאמציהם לכך מהיום שיצא לאוויר העולם, להוכיח להם ש"הנה, בבקשה, עשיתי את זה."  לחזור הביתה לאחר הניצחון, ולראות את הבעת פניו של אביו, לקוות שבפעם הראשונה באמת יהיה גאה בו, יחבק אותו קרוב אליו ויגיד לו כל הכבוד. רובין ידע שאם שמו יעלה בהגרלה והוא ייבחר - הוא ינצח.
זאת לא הייתה תקווה, או התלהבות כלשהי, או תשוקה חבויה. זאת הייתה עובדה, שהייתה ברורה לרובין כפי שידע שהשמיים במחוז 2 היו כחולים וריקים מציפורים.

ידו של רובין נשלחת ומהדקת את הסרט הקשור סביב מצחו; הסרט שקיבל מסבא שלו, חודש לפני הפעם הראשונה בו שמו של רובין הושם בכדור השמות. סבו, אשר אף פעם לא הכריח אותו לצפות במשחקים כשהיה אצלו. אשר לא דיבר איתו על  משחקי הרעב מעולם. אשר היה מחבק אותו ומביט בו בעיניים עצובות, מפוחדות וחלולות, מטפל בפצעים שגרמו האימונים. רובין מעולם לא שאל את סבו מדוע היה מביט בו בעצב כך. ולמה שיעשה זאת?
זה לא היה קשור למשחקים.

ההמון שואג כשמכריזים את שם הבת. רובין מתבונן בה באדישות, יודע מי היא כמובן. הוא נדרש ללמוד את שמות כל המיועדות במחוז ולהכיר אותן כאילו היו אחיותיו, כדי שידע כיצד לרצוח אותן בדרך הפשוטה ביותר. היא הייתה בת ארבע עשרה, שיערה היה בלונדיני, ושמה היה מאלנס. חיוך קורן היה על פניה הסמוקים כשעלתה על הבמה, עיניה בורקות ובתוכן דבר מלבד שמחה והתנשאות, וזיק הצמא לדם.