מצב קיים, היסטוריה מתמשכת

פרק קליל ומטופש כי רציתי לכתוב משהו קליל ומטופש

בפעם הראשונה שהיא הופיעה, ווטסון לא הצליח להבין מה הוא ראה: רגע אחד הוא ישב על המדשאה בשולי הבסיס, מסיים את הכריך מארוחת הצהריים שלו, ואז יצור קטן קפץ מהשיחים, חטף חתיכת עוף שנפלה לו, ודהר כמו כתם אפור-לבן חזרה למקום מסתור. כשנאלץ לחזור לחמ"ל, ווטסון הביט לאחור והספיק לראות את החתולה מתגנבת חזרה למקום בו ישב ומרחרחת בתקווה למצוא עוד שאריות.

כשראה אותה שוב ביום למחרת, בערך באותו מקום, וזרק לה קצת אוכל שהיא חטפה מהאוויר וברחה לאכול במקום מסתור, ווטסון החליט להפוך אותה לפרויקט.

"למה אתה רוצה להתחבב על חתולה?" הולמס נראה באמת ובתמים מבולבל. "במיוחד כשאתה בבסיס והרס"ר עלול לסלק אותה בכל רגע כשהיא איתך."

"קודם כל, היא רעבה ואני מצאתי אותה ולכן מחובתי לדאוג לה," ווטסון הסביר, מותח מעט את רגלו כדי להקל על הכאב. "שנית, היא עושה רושם חברותי למרות הבהלה הראשונית שהפגינה, ואני רוצה להרגיע אותה מספיק כדי ליצור מגע."

"וזאת סיבה טובה לוותר על חלק מהארוחה שלך," הולמס סיכם באיטיות, כמחפש מלכוד. "אבל סיכול פיגועים לא."

ווטסון גלגל עיניים. "הולמס, אתה צריך לאכול אפילו יותר מהרגיל אחרי שעבדת קשה, זה לא אותו הדבר - בעצם אין שום דמיון, אני נותן לחתולה ביס מארוחה אחת שלי ביום ואתה חי שלושה ימים על רדבול!"

"אני שותה רדבול רק אחרי סיכול," הולמס מלמל, מעקם את אפו בחשיבות-עצמית.

"זה לא משנה את העובדה שלא אכלת כבר כמעט 70 שעות."

הולמס נראה לרגע כאילו בכוונתו להמשיך להתווכח בנושא, אבל אז ויתר ואמר, "אולי מוטב לתת לחתולה קצת דג, לשם הגיוון. נדמה לי שנשארה טונה במטבחון של מודיעין, לאף אחד לא יהיה אכפת אם תיקח קצת."

ווטסון זיהה הטעיה כשהוא נתקל בה, אבל בשלב הזה הניסיון להטיף להולמס נראה כמו מקרה אבוד, ומוטב היה לצאת עם הניצחון הקטן של שוחד חדש עבור החתולה מאשר ללא ניצחון כלל.

הטונה היוותה התקדמות משמעותית - ווטסון פיזר שביל של כמה חתיכות קטנות בדשא, שהוביל מהשיח בו לרוב הסתתרה החתולה אל ווטסון שישב על הדשא וניסה להיראות מזמין ולא-מאיים בעליל. החתולה הופיעה אחרי המתנה ארוכה, רחרחה בסקרנות את המנחה החדשה, ובלעה במהירות את הפיסה הראשונה. את שתי הפיסות הבאות אכלה החתולה כמעט מבלי להרים את הראש מעל הקרקע, מתקדמת שפופה ובפה פעור בהיכון, ולאחר ששתי חתיכות נוספות נאכלו היא הגיעה אל ווטסון. היססה. מתחה את צווארה מעט, מרחרחת את ידו המושטת המריחה כמו טונה.

ליקקה את אצבעותיו.

ווטסון כמעט נמס. "תראי אותך, ילדה טובה," הוא החמיא כמעט בלחישה בזמן שהחתולה ניקתה את ידו מכל זכר לדגים. "את יודעת שאני לא אוכל להביא לך טונה כל יום, נכון? זה מלא בשומן, זה לא טוב לך. לא שהבשר של חדר האוכל עדיף, בעצם - אני מקווה שיש כאן בסביבה מספיק עכברים עבורך."

"מררראו," החתולה כמו אישרה את דבריו, ונגחה במפרקי אצבעותיו.

"כן, אני שייך לך, אני יודע," ווטסון צחק בחיבה. "אל תגלי להולמס, הוא ייקנא."

הוא קם אחרי כמה דקות בעל כורחו, מחויב לחזור לחמ"ל, אבל נראה שלחתולה היו תוכניות אחרות: היא דהרה לפניו ונעצרה מולו, מאלצת את ווטסון לעצור כדי לא לבעוט בה, והחלה להתהלך בין רגליו. "חמוד מאוד," ווטסון נאנח. "אבל אני באמת צריך ללכת. סלחי לי," בשני צעדים רחבים הוא הצליח להשתחרר מהסבך החי שהסתובב סביבו, ומיהר לרדת לתוך החמ"ל.

המשמרת עברה לאט, רוב הדיווחים שהגיעו אליו עסקו בפלוגה של גבעתי שסובלים משפעת, ועד הערב ווטסון היה מוכן לקרוס על המיטה. "תתיישב בזהירות," הולמס העיר לעברו כשנכנס בכוונה מלאה לצנוח על המזרון.

ווטסון עצר. "מה? למה?"

הולמס חייך בהנאה צרופה. "ראית פעם פושע בפעולה, ווטסון? תרים בזהירות את קצה השמיכה."

ווטסון הקיף את המיטה שלו בסקרנות ורכן להציץ מתחת לשמיכה - ובאמת, הפושעת הקטנה שכבה מכורבלת בתוכה, גוש של פרווה לבנה עם כתמים אפורים ואפס בושה. "בחיי," ווטסון צחק. "עקבת אחריי, מרי? לא, בטח הלכת אחרי הריח של הטונה. תחמנית."

"מרי?" הולמס הרים גבה.

"לא ממש חשבתי על זה," ווטסון משך בכתפיו. "אבל אפשר להגיד שזה על שם מרי שלי." הולמס לא הגיב. "כי היא מפלצת קטנה? כמו בספר- לא משנה."

"העיקר שאתה מצחיק את עצמך," הולמס קם מהכיסא והתיישב לידו. מרי הרימה את ראשה כמחאה על התנודות שהעירו אותה, השמיעה פררררר לאות אזהרה, והתכרבלה חזרה לצורתה הכדורית.

הפרק הקודם