המורה ששבר את הקללה

סתם רעיון שעלה לי 

ואני מאלתרת הכל LOL

טוב בהצלחה לי וקריאה מהנה לכם

נ"מ רמוס

עברו 5 שנים מאז המלחמה, 7 שנים מאז שאיבדתי את רך כף, 4 שנים מאז שאני מנסה למצוא לחש או שיקוי שיעזרו לי להגיע למטרה: למצוא תרופה, מרפא כלשהוא שיסים סוף למפלצת שאני.

ואז כעבור 3 שנים מאז שהתחלתי לחפש, מצאתי, מצאתי את שני הלחשים שיעלימו אחת ולתמיד את המפלצת הזאת ממני, המפלצת שכל כך רציתי שתלך ממני כבר חצי מחיי, ואתמול בליל ירח מלא, הטלתי על עצמי את הלחש ונשארתי אדם באותו הלילה.

הייתי אמור לשמוח שאין בי יותר את הקללה הזאת, אבל הייתי עצוב, עצוב בגלל שאף אחד מחבריי לא היה איתי באותו הלילה, ראה אותי, את ההצלחה שלי.

החלטתי. החלטתי שאני רוצה ללכת למקום שאני כבר מכיר ויכול להתפרנס ממנו.

עדיין נ"ב רמוס

אני במשרד של פרופסור מקגונגל, שואל על משרות פנויות. "חקר מוגלגים והתגוננות מפני כוחות האופל". בחרתי בהתגוננות, כי כבר לימדתי את המקצוע הזה העבר

 פרופסור מקגונגל הסכימה שאקהל את המשרה אך שאלה האם יש עדיין סכנה בעניין ועניתי לה "חכי לליל הירח המלא הבא".

נ"מ רמוס

כעת אני בשיעור התגוננות האחרון להיום שיעור של גריפינדור וסלית'רין שנה ראשונה. למעשה היום גם ליל ירח מלא, היה נראה שהלחש באמת עזר. לא הייתי עייף כלל.

"שלום לכולם, היום נמשיך לעבוד על אקספיליארמוס. תתחלקו לזוגות ותטילו את הלחש על השני ץ, אני העבור ביניכם והעזור למי שצריך" אמרתי לתלמידים.

קריאות נשמעו מכל עבר, שמחתי שניתנה לי הזדמנות נוספת ללמד כאן, בהוגוורטס.

לפתע מישהו קרא לי, זה היה ג'יימס פוטר, תמיד הסתכלתי עליו והוא הזכיר לי את התקופה ההיא שהיינו ירחוני, זנב תולע, רך כף, וקרניים.

"כן מיסטר פוטר?" שאלתי "אתה יכול לעזור לי עם התנועה של השרביט? כל פעם שאני מנסה זה מכוון לי את הלחש למקום אחר" הוא ענה

"תראה לי איך אתה עושה את הכישוף ואז אני יוכל לעזור לך" אמרתי לו "אקפיליארמוס!" קרא ג'יימס והכישוף קיפץ בכל החדר הדפתי את הכישוף בתנועת שרביט "אופס, סליחה" התנצל ג'יימס "זה בסדר. אתה פשוט צריך להחזיק את השרביט ישר שהוא לא ירעד,ככה" עניתי וקראתי "אקפיליארמוס!" והשאביט של ג'יימס עף מידיו. הלכתי והיזרתי לו את השרביט ואז הוא אמר לי "וואו אתה באמת מורה טוב. אבא שלי סיפר לי עליך, הוא חשב שמתת בקרב על הוגוורוטס" ואז הוא המשיך להתאמן על הלחש 'הוא חושב שאתה מת' אמרתי לעצמי. 

השיעור נמשך, ג'יימס הצליח לא להעיף את הלחש בכל הכיתה. אבל אני שקעתי במחשבות, הבנתי שאני צריך לבקר את הארי יום אחד ולספר לו מה קרה לי, ליתר דיוק למה ברחתי מהקרב על הוגוורוטס.

נ"מ רמוס

ביקשתי מפרופסור מקגונגל את הכתובת של הארי שלפי מה שהבנתי התחתנן עם ג'יני, 'פיספסתי הרבה בשלוש השנים האחרונות' חשבתי לעצמי. הלכתי להוגסמיד ומשם התעתקתי לבית של הארי.

דפקתי בדלת וחיכיתי כעבור דקה נפתחה הדלת על ידי ג'יני "שלום לך ג'יני" אמרתי לה "רמוס" היא לחשה "ת-תיכנס" נראלי שקצת נבהלתי אותם שבאתי בלי הודעה מוקדמת נכנסתי והתיישבתי על כיסא קרוב, באותו הזמן הארי ירד במדרגות הוא נעצר כשראה אותי "רמוס" הוא לחש, כעבור שתי שניות הוא יצא מהשוק הפרטי רץ לעברי ולא ציפיתי למה שקרה אחר כך, הוא חיבק אותי חיבוק כל כך חזק שהזכיר לי את החיבוק שסיריוס וג'יימס חיבקו אותי כשגילו שאני אדם זאב, "אבא מי זה?" שמעתי קול של ילד " זה הבן שלך?" שאלתי אותו והוא ענה "כן יש לי ולג'יני שלושה ילדים, ג'יימס, אלבוס ולילי" "את ג'יימס אני מכיר" אמרתי לו "מאיםה אתה מכיר את ג'יימס?" הוא שאל אותי "אני מלמד אותו התגוננות בהוגוורטס" עניתי "איפה היית כל השנים האלה? כבר חשבתי שמתת בקרב" אמר הארי אז התחלתי לספר לו את הסיפור מהרגע בו ברחתי מהמלחמה ועד עכשיו בלי להסיר שום פרט כשסיימתי ג'יני שאלה אותי "אז את כל השנים האלה העברת הץבחיפוש אחר התרופה לאנשי זאב?" "כן" אמרתי הארי נותר ללא מילים.