התבגרות בהוגוורטס ( המשך ל"היורשת")

כשמאיה הסתובבה, היא ראתה את פרופסור מקגונגל, שלידה עמדו ליילה, אליה ודין, במבטים מובכים. 

" כמה ילדים דיווחו שאת וחבריו לא נמצאים במיטות." אמרה פרופסור מקגונגל. 

"אנחנו רק-" 

"אני לא רוצה לשמוע." חמישים נקודות מגריפינדור, סלית'רין, רייבנקלו והפלפאף. מפני שעכשיו השעה היא אחת-עשרה בלילה, נדון על זה למחרת. לילה טוב."

למחרת בבוקר, אליה, דין, ליילה ומאיה ישבו במשרד המנהלת, יחד עם ראשי הבתים שלהם.

"כעת נצטרך לדון בעונשים הראויים לכל אחד ואחת מהם. נקודות בית כבר ירדו להם, מה הלאה?" 

"סליחה פרופסור, אבל אליה כנראה רק נגררה למעשים המתועבים האלה. הם כנראה הכריחו אותה." אמר פרופסור סלגהורן, ראש בית סלית'רין. 

"זה נכון , אליה?" 

"האמת היא... שאני הצעתי את הרעיון." אליה התוודתה. מאיה התרשמה מאוד מהיכולת שלה להודות בטעות.

"מה ל- אליה, אני מאוד מאוכזב ממך! תלמידה מצטיינת כמוך...אני פשוט לא מאמין." אמר סלגהורן. 

"ובהזדמנות זו הייתי רוצה להוסיף, שגם מיס סולאס בהחלט תלמידה למופת, ואני מעולם לא האמנתי שהיא מסוגלת לעשות דבר כזה." הצטרף לשיחה פרופסור פליטיק. 

"ודין, תלמיד כל כך נחמד וטוב לב... איך הוא עשה דבר כזה?!" התפרצה פרופסור ספראוט.

"ובכן, כמו שאמרתי מקודם, בהחלט לא היינו מצפים לדבר כזה דווקא מהם." אמרה מקגונגל. 

"אני חושבת שהעונש המתאים יהיה איסור יציאה מהטירה לשבוע" אמרה פרופסור ספראוט.

".אני בהחלט מסכימה איתך, פומונה" אמרה מקגונגל.

כל השאר הסכימו, ושם נגמרה השיחה.

"אוף נו, אסור לנו לצאת מהטירה שבוע ויום הולדת של אריק מחר, מה אני עושה?" מאיה אמרה. כל התכניות שלה הלכו.

"אני חושב שלאריק לא יהיה אכפת." אמר דין, בניסיון לעודד את מאיה.

"תגיד לי, אתה רציני!? הוא ידיד שלי! זה כמו שאני לא אקנה מתנה לך או לליילה."  

"לי אישית לא היה אכפת, זאת לא אשמתך." אמר דין.

"אתה לא דוגמה דין, לא אכפת לך אם מישהו ישבור לך את היד, כל עוד זה היה 'בטעות'"

"רק ניסיתי לעודד אותך..."

"לא כל דבר אתה יכול לפתור דין, יש דברים שאתה לא מבין, תפסיק לחשוב שאתה יכול לפתור הכל."

דין נעלב וברח.

"נו באמת, מה עשיתי?" מאיה הצטערה.

"נראה לי שיש כמה בנות ברייבנקלו שיהיו שמחות לעזור לך עם המתנה. שוהם ונלי, את מכירה אותן, הן לומדות בשנה שלנו." אמרה ליילה.

"כן! אני אשמח... רק שזה לא העניין היחיד שאני צריכה עזרה בו..." 

נלי טובה בהרכבת דברים, ושוהם מאוד אוהבת להכין תכשיטים, אז הן עזרו למאיה להכין לאריק צמיד. הוא די אוהב צמידים.

יום למחרת:

בהפסקה, מאיה ניגשה לאריק, תפסה בידו בלי להגיד לו כלום ולקחה אותו למקום הכי יפה (והכי נסתר, כמובן) במדשאות.

"יום הולדת שמח!" היא אמרה ונתנה לו קופסה קטנה. בתוכה היו הצמידים, וכשאריק פתח אותה, הוא התלהב ממש.

"זה ממש יפה! תודה!" 

"אמ... אריק, יש משהו שאני צריכה לספר לך." מאיה אמרה בהחלטיות. זהו. היום היא מספרת לו.  

"בטח... מה?" הוא שאל, ונראה קצת מודאג.

"אני... אמ... נראה לי שאני אוהבת אותך." 

"אמ... כן... גם אני אוהב אותך, את ידידה שלי." 

"זהו שלא בקטע כזה." 

"או. אמ... אני מצטער אבל..."

"אני יודעת, אני יודעת, דפקתי את זה, אמרתי מוזר, וחוץ מזה, יש מלא בנות יותר יפות ונחמדות ממני, למה שמישהו ירצה להיות איתי? וגם-" מאיה נלחצה.

"מאיה..."

"וחוץ מזה, בדוק שיש לך חברה, כאילו איך לא?!" היא המשיכה.

"מאיה, אני גיי."

"ו- רגע מה?!"

"כן... תכננתי לספר לך את זה גם..." 

"אומייגאד, איזו סתומה אני..." 

"לא, את לא. לא הייתה לך שום דרך לדעת. וחוץ מזה, תראי אותי, אני פשוט מהמם..." 

" אל תעוף על עצמך!" היא הכניסה לו אגרוף בכתף במחווה של ידידות.

"זה לא אני שהתאהב בי..."

"שקט, אתה..

"אז... אנחנו ידידים?" אריק שאל.

"ברור." 

הם התחבקו למשך כמה שניות, ואז מאיה שאלה:

"אז... מי זה?"

"מי זה מי?"

"הבחור שאתה מאוהב בו..."

"סתמי." 

"אולי הגבוה הזה מהפלפאף? עם השיער הבלונדיני?" 

"אפילו לא קרוב..."

"אולי הג'ינג'י מרייבנקלו?" 

"לא..."

"נו תגלה לי כבר!" 

"אבל רק אם לא תגלי לאף אחד, תתנהגי כאילו זו שבועת הנדר הכובל." 

"אוקיי, אוקיי... נו, מי זה?"

"...פליקס קרואו. מסלית'רין."

"שיער שחור? רזה? מלא נמשים? שם לק שחור למרות שצוחקים עליו על זה?" 

"כן...אני לא יודע בוודאות, אבל נראה שגם הוא די מחבב אותי..." 

"אם נראה לך, למה אתה לא מספר לו?" 

"לא יודע... זה לקחת סיכון..." 

"אנחנו גריפינדורים! סיכונים זה השם השני שלנו! וחוץ מזה, אם לא תספר לו, תעביר את כל חייך בלתהות אם הוא מרגיש את אותו הדבר אליך."

"כן... את צודקת..." אריק נשבר מלנסות לשכנע אותה לעזוב אותו. בדיוק באותו הרגע פליקס עבר ליד.

"היי פליקס! אריק רוצה להגיד לך משהו!" מאיה צעקה אליו.

"מה את עושה, סתומה?!" אריק התעצבן. אבל כבר היה מאוחר מדי.

"היי אריק! היי מאיה. מה רציתם להגיד לי?" פליקס שאל. עם השיער המבולגן, הנמשים, תווי הפנים החמודים והסומק שהתפשט על עורו החיוור, הוא נראה כמו דמות מסדרת אנימה. אריק התחיל להסמיק גם הוא.

"אני אשאיר אתכם לבד..." מאיה התרחקה וסימנה לאריק בזוג אגודלים זקורים כלפי מעלה.

פליקס התיישב ליד אריק הכתף שלו נגעה בשל אריק, והלב שלו דפק כל כך חזק, שעוד שנייה היה יוצא לו מהחזה.

"אמ...היי." פליקס ניסה להתחיל שיחה.

"היי" אריק ענה לו, עדיין מסמיק.

"אמ... רציתי לספר לך משהו, אם אני כבר פה." אמר פליקס.

"גם אני."

"אז קודם אתה." 

"לא, אתה קודם."

"לא, אתה."

"אתה! "

"נגיד ביחד." הציע פליקס.

"אוקיי, בשלוש." אמר אריק.

"אחד, שתיים שלוש!"

"אני אוהב אותך!" שניהם אמרו באותו הזמן. מאיה, שהסתתרה מאחורי שיח סמוך, כמעט צרחה משמחה.

"מה!?" 

"לא חשבתי שאתה מרגיש אליי את אותו הדבר..." אמר פליקס. 

"גם אני!" 

"רגע... זה אומר שאנחנו ביחד עכשיו?" שאל פליקס 

"אם אתה רוצה..."

"רק אם אתה רוצה..."

"אז... כן."

הם התחבקו במבוכה. 

באותו רגע מאיה הרגישה לא נעים לרגל אחריהם. (למרות שאם היה מדובר באליה, היא הייתה נשארת שם כדי לקבל השראה לפאנפיקים שלה) עבודתה כאן הסתיימה. אמנם לא קרה בדיוק מה שציפתה לו, ועדיין הייתה מעט מאוכזבת, אבל היא גם שמחה בשביל אריק. ויותר מזה, היא שמחה כי הרגישה שעזרה למישהו. וזו הייתה המתנה האמיתית שיכלה לתת, גם לאריק, וגם לעצמה.

אבל עכשיו, היה עוד משהו שהייתה צריכה לעשות.

לפייס את דין.

השאלה הייתה איפה היא תוכל למצוא אותו...

וגם...

היא לא באמת גילתה משהו על המשפחה שלה.

מה שאומר שהסיפור רק התחיל.

הפרק הקודם		הפרק הבא