לילי אוואנס לבית סלית'רין

לילי אוואנס לבית סלית'רין

או

מה אם לילי הייתה מתקבלת לבית סלית'רין

פאנפיק זה מבוסס על סיפור שהוא קניינה הרוחני של ג'יי קיי רולינג, אין אני מתכוון להפיק ממנו רווח כלכלי או אחר.

לילי אוואנס בהתה כמכושפת באולם הגדול שלתוכו הם נכנסו כרגע, וביחוד בתקרה שלו.

"כאשר אני אקרא את שמכם, צעדו קדימה, הניחו את מצנפת המיון על ראשיכם, וכך תמוינו לבתים." הכריזה פרופסור מקגונגל, מכשפה די צעירה שהובילה אותם אל תוך האולם.

לילי בקושי הקשיבה לקולות, היא הייתה עסוקה מדי בלבהות, הדבר היחיד שחילץ אותה מהבהייה הי הקול של פרופסור מקגונגל שקראה בשמה. "אוואנס, לילי."

היא פסעה באיטיות אל המצנפת, חבשה אותה כך שהיא כיסתה את עיניה וחיכתה.

"מעניין." קול קטן לחש באוזנה.

ברור שזה מעניין. היא חשבה. זאת הרי אני.

"את בהחלט יודעת להעריך את עצמך." הקול נשמע משועשע.

כמובן. ואני יודעת בברור לאן אני רוצה ללכת, לסלית'רין, אז כדאי מאוד שלא תאכזב אותי.

"ומדוע, אם יורשה לי לשאול, את מעוניינת ללכת לסלית'רין, את הרי בת מוגליגים, ואפילו הורה אחד עם קסם אין לך?"

אתה אינך רשאי לשאול. אני מעוניינת בסלית'רין, זה כל מה שאתה צריך לדעת, ואני מזהירה אותך, אם אתה לא תקשיב לי, אני אגלה איך אתה פועל ואהרוס אותך, ברור לך?

"כפי שכבר אמרתי, מעניין."

נו, למה עדיין לא הכרזת שאני הולכת לסלית'רין?

"זה אמנם לא הבית המתאים לך, אבל אני בהחלט מסוקרן לדעת איך תשרדי שם, ולכן אמלא את בקשתך. סלית'רין!" את המילה האחרונה המצנפת הכריזה בקול רם.

בחרת חכם. לילי הסירה את המצנפת, רואה שכל הפרצופים באולם בוהים בה.

כעבור כמה שניות פרץ הרעש.

זה לא היה רעש של מחיאות כפיים, אלא רעש של לחשושים מופתעים.

היא פסעה בנחת אל השולחן של סלית'רין והתיישבה לידו, מתעלמת מהמבטים הסקרנים או המרושעים ששאר הסילת'רינים שלחו לעברה.

"איך עשית את זה?" שאל סוורוס אחרי שגם הוא מוין לסלית'רין.

"סיפור ארוך." היא חייכה אליו.

"זה לא ייתכן! היא בוצדמית! איך קורה כדבר הזה! אנחנו חייבים לסלק אותה! להחליף את החלטת המצנפת! לא ניתן שדבר כזה יקרה! אנחנו צריכים למצוא את האשם בכך ולהענישו כראוי!"

"תרגיע. אתה לא יכול לחלוק על ההחלטות שלי, ואני בחרתי לשים אותה בסלית'רין."

"קציפות חמאה." אמרה לילי לפסל ששמר על הכניסה למשרד של דמבלדור.

הפסל זז והניח לה לעבור.

היא חייכה, זה היה די פשוט לשכנע את פוטר לגלות לה את הסיסמה למשרד של דמבלדור, הוא היה בטוח שהיא מתאהבת בו, פחחח.

היא חמקה בשקט אל תוך המשרד והביטה סביבה, מחפשת משהו מסוים.

דבר חום מרוט משך את תשומת ליבה, זו הייתה מצנפת המיון שנחה על אחד המדפים.

היא רצה אליה, הורידה אותה מהמדף וחבשה אותה.

"מעניין."

עוד פעם אתה והמעניין שלך?

"אכן, אכן. אני רואה שאת כבר בשנה הרביעית שלך, מה גרם לכך שתחבשי אותי שוב?"

אתה הסתקרנת איך אני אשרוד בסלית'רין בתור בת מוגליגים, באתי להראות לך שאני צדקתי לאורך כל הזמן וזה היה המקום הראוי לי.

"נו, איך את מסתדרת בסלית'רין?"

מעולה, לקח לי בערך שנה ללמד אותם לקח, אבל כעת הם מתייחסים אליי בכבוד הראוי לי, הם מקבלים את זה שאני אחת מהן גם אם אני בת מוגליגים.

"אני מבין מהנימה של הדברים שלך שאת נגעלת מזה שאת בת מוגליגים."

בהחלט. פשוט לא להאמין שאני כל כך בזויה, אולי האחרים כבר מבינים שאני לא סתם בת מוגליגים, אבל אני פשוט לא מסוגלת לסבול את זה, אני כבר מתכננת איך להיפטר מהמום הזה.

"נו, איך?"

מה זה משנה לך? אתה בכלל לא רצית לשים אותי בסלית'רין, אלא בבית כלשהו שבו הייתי מתבזבזת.

"אני לא חושב שהיית מתבזבזת בבית שבו הייתי שם אותך, אבל אני לא מתכוון להתווכח אתך על זה. סתם משהו שמסקרן אותי, מה גרם לך דווקא עכשיו להחליט להראות לי שאני טעיתי כשלא רציתי למיין אותך לסלית'רין?"

עד עכשיו לא הייתי באמת בטוחה בכך שהם מקבלים אותי, ולכן העדפתי לא לדבר אתך שוב, אבל אתמול אני נבחרתי להיות רודפת, מה שמראה שהם באת קיבלו אותי.

"אני שמח לשמוע זאת. מי יודע, אולי יתברר שאני טעיתי באמת והבית שלך היה באמת אמור להיות סלית'רין. אני מציע לך לעזוב עכשיו."

מה? למה?

"את בוודאי לא רוצה שדמבלדור יתפוס אותך. אה, ודרך אגב, אני אשמח אם תקפצי שוב כשיש לך זמן פנוי כדי לספר לי יותר על איך את מסתדרת, אני עדיין מאוד סקרן."

בסדר. להתראות.

לילי הורידה מראשה את המצנפת, החזירה אותה למדף שבו היא הייתה מונחת, ואז חמקה במהירות דרך הדלת ובמורד המדרגות.

"זה פשוט לא הגיוני! אולי אנחנו חייבים לסבול אותה בסלית'רין כי אני לא יכול לחלוק על ההחלטה שלך, אבל למנות אותה כרודפת? חייבים לסלק אותה משם! אי אפשר שכך יהיה! היא בוצדמית!"

"תרגיע. אי אפשר לוותר על רודפת טובה מהבית רק בגלל המוצא שלה, סלית'רין זקוקים לה כדי לנצח את גריפינדור."

"השגת את מה שביקשתי?" לילי נעצה מבט חודר בצעיר הסלית'ריני שעמד מולה.

"ככככן." הוא גמגם בפחד והושיט לה פיסת נייר מקופלת.

"מעולה. ודרך אגב, סלית'ריני לעולם לא מגמגם אם זה לא מועיל לו, אנחנו לא הפלפאפים שמפחדים מכל דבר. ברור לך?"

"כן." הסלית'ריני לא העז לגמגם שוב.

"אתה משוחרר." ברגע שהמילים עזבו את השפתיים של לילי, הסלית'ריני החל לרוץ.

לילי חיכתה כמה שניות, כדי שהסלית'ריני הצעיר יצא משדה הראייה, ואז היא הלכה במהירות אל הפסל שהסתיר את הכניסה למשרד של דמבלדור.

"חלזונות מרמלדה." היא הקריאה מהפתק שהסלית'ריני נתן לה לפסל.

הפסל זז ונתן לה לעבור.

היא עלתה במהירות במדרגות, נחושה לנצל את זה שדמבלדור עזב את הוגוורטס ליומיים בדרך הכי טובה.

מצנפת המיון חיכתה לה על אותו מדף בו היא הייתה בפעם הקודמת שלילי חבשה אותה.

לילי הורידה אותה מהמדף וחבשה אותה.

"שלום, לילי, אני שמח שזכרת את הבקשה שלי ובאת לדבר אתי שוב."

מה קרה? הפעם אין איזה 'מעניין' בתחילת השיחה?

”אין."

מה קרה?

"אני שונא להיות צפוי. אני רואה שאת כבר בשנה השישית שלך, איך עברו השנתיים מהפעם האחרונה שחבשת אותי?"

היו ימים יותר טובים וימים פחות טובים, כצפוי.

...

נו?

"מה נו?"

אתה לא מתכוון לשאול שום דבר?

"לא. אני מחכה שתספרי לי בעצמך את מה שאת רוצה."

בסדר... מוניתי לקפטנית של קבוצת הקווידיץ'!

"יפה מאוד. ואיך זה מסביר מדוע באת לראות אותי?"

חשבתי שאמרת שאתה לא מתכוון לשאול שאלות.

"מתברר שקשה לי לעמוד בכך."

הממממ... לא משנה. זה מראה שאפילו דמבלדור מתייחס אליי כסלית'רינית גמורה, ולא רק התלמידים, זה מוכיח בברור שאני במקום המתאים לי, בבית שאליו אני שייכת.

"ומה עם זה שאת בת מוגליגים? זה עדיין מפריע לך? או שכבר טיפלת בזה?"

אני באמצע לטפל בזה, אין סיכוי שאני אשאר סתם בוצדמית מטונפת, אני מתכננת להתחתן עם סלית'ריני שמגיע ממשפחה מכובדת, כך שדמי יתערבב בדמו.

"זה הולך להיות קשה מאוד."

האמת היא שלא, כבר מצאתי אחד כזה.

"בהצלחה."

תודה. אתה עדיין חושב שהייתי צריכה ללכת לבית אחר?

"כן."

אתה מעצבן מאוד! אויש, אני כבר צריכה ללכת אם אני לא רוצה לאחר לשיעור בשיקויים.

"להתראות. תקפצי לבקר שוב."

לילי הסירה מעל ראשה את המצנפת ונשפה בייאוש, לא באמת היה לה שיעור שאליו היא מיהרה, זה פשוט שלא היה לה כוח להתחיל להתווכח שוב עם המצנפת לגבי הבית שלה.

היא הייתה סלית'רינית בכל גופה, אפילו המורים התייחסו אליה ככזו, אז אין סיכוי שהיא תיתן למצנפת אחת בלויה לערער על כל מעשיה.

היא סלית'רינית. נקודה.

לילי נשפה שוב בייאוש, הניחה את המצנפת על המדף שבו היא הייתה ואז ירדה חזרה במדרגות, חוזרת לחיים הרגילים שלה כסלית'רינית.

"לא יקום ולא יהיה! אני מוחה בכל תוקף! לא ייתכן שאיזו בוצדמית מטונפת תהפוך לקפטן של קבוצת הקווידיץ'! אני לא אאפשר דבר כזה! בושה וחרפה!"

"תרגיע. זה לא נתון להחלטתך, המנהל של הוגוורטס הוא זה שבוחר את הקפטנים של קבוצות הקווידיץ', אתה לא יכול להתערב, אז תפסיק להרעיש כל כך הרבה."

לילי פסעה במסדרונות הוגוורטס, היא בהחלט קיוותה שאף אחד מהתלמידים לא ישים לב אליה, כי זה לא היה דבר רגיל לראות מישהי שכבר סיימה את לימודיה בהוגוורטס פוסעת שוב במסדרונותיה, חוץ מהמורים, והיא לא הייתה מורה.

הפסל ששמר על הכניסה למשרד של דמבלדור לא השתנה כלל בשנים שעברו.

"ג'לי קוקוס" לילי טרחה לברר את הסיסמה מראש, היא לא התכוונה להסתכן בפגישה עם דמבלדור לחינם.

הפסל זז הצידה ואפשר לה לעבור.

היא עלתה במהירות במדרגות ואז פנתה ישירות אל המדף שעליו היא מצאה בעבר את המצנפת.

המצנפת לא הייתה שם.

"אני מניח שאת מחפשת את זה." קולו של דמבלדור גרם לה להסתובב בבהלה, היא הייתה כל כך מרוכזת בלהגיע למצנפת שהיא לא שמה לב לכך שדמבלדור יושב ליד השולחן שלו וצופה בה.

ידו של דמבלדור הצביעה על חפץ חום ממורט שנח על השולחן שלפניו. מצנפת המיון.

"למען האמת, כן." אמרה לילי בחשש.

"אז את מוזמנת. אני לא אעכב בעדך." אמר לה דמבלדור, קם ממקומו ועזב את המשרד.

היא חבשה את המצנפת מבולבלת.

"יש לך במקרה חרוז להפלפאף?"

אאהההמממ...מה?

"אה, שלום לילי, הייתי בטוח שאת דמבלדור, הוא עוזר לי לחבר את השיר שאני שר בטקס המיון, אני לא טוב כל כך במציאת חרוזים."

סיפרת לדמבלדור על השיחות שלנו?

"לא, כלל לא, רק ציינתי באוזניו שאת מסקרנת אותי."

אני בהחלט מקווה לטובתך שדאתה דובר אמת. אני לא מעוניינת שדמבלדור ידע על מה דיברתי אתך.

"ואם אני אעשה משהו שאת לא תאהבי, את תשמידי אותי, כפי שאיימת לעשות בטקס המיון שלך?"

אתה יודע בדיוק כמוני שאני לא מסוגלת להשמיד אותך, ומה שאמרתי אז היה סתם איום בלי שום דבר מאחוריו, אז תפסיק לבזבז לי את הזמן ופשוט תן לי לומר את מה שבגללו הגעתי.

"מה?"

באתי לבשר לך שהתוכנית שלי הצליחה, אני התחתנתי עם אותו טהור דם שעליו דיברתי בפעם שעברה.

"יפה מאוד. אז כרגע את טהורת דם. סתם שאלה, מי הטהור דם?"

זה לא עניינך, אני אשמור את זה לעצמי, כל מה שאני יכולה לומר לך עליו זה שהוא אוכל מוות, בדיוק כמוני.

"אה, אז את גם הצטרפת אל אוכלי המוות, מעניין."

עוד פעם המעניין שלך. נו, לא משנה. אבל כפי שאמרת, אני כעת אוכלת מוות, לורד וולדמורט הסכים להתח... לקבל אותי לאוכלי המוות, כפי שאמרתי לך, בית סלית'רין זה הבית שלי, לא שום בית אחר.

"אני לא אתווכח על זה אתך כעת, בייחוד שאת לחוצה בזמן, אני רואה."

המממ... כן, אני באמת כבר צריכה ללכת, אבל רק שאלת אחת לפני שאני עוזבת- באיזה בית תכננת לשים אותי באותו יום, לפני ששכנעתי אותך לשים אותי בסלית'רין?

"גריפינדור."

אתה לא רציני! הבית הנוראי הזה? מזל שלא שמת אותי בו! אבל אני חייבת ללכת, אז אולי אני אדבר אתך שוב בפעם אחרת.

"תמיד מחכה לך, לילי."

לילי הורידה את המצנפת מעל ראשה, הניחה אותה על השולחן ואז עזבה את המשרד.

בדיוק כשהיא הגיעה לתחתית המדרגות, דמבלדור אמר את הסיסמה לפסל, היא חמקה על פניו במהירות, אך עדיין הספיקה לראות את החיוך שהיה על פניו.

"שערוריות! פשוט שערוריות! איך קרה ככזה דבר! שבוצדמית מטונפת תצטרף לאוכלי המוות! סקנדל! בושה! ושלורד וולדמורט יתחתן אתה! קטסטרופה! הבוצדמית הזאת הורסת כל חלקה טובה של טוהר דם! חרפה! מי ייתן ויכולתי להורגה!"

"תרגיע. זה בהחלט מסקרן אותי, ואם אני מנחש נכון, הרי שעוד מעט נגיע אל המערכה האחרונה."

"שקט בבית המשפט!" הרעים קולו של השופט והקולות השתתקו. "הכניסו את הנאשם הבא."

הדלת של אולם בית המשפט נפתחה ולתוכו נכנסה דמות מוקפת בארבעה סוהרסנים, הדמות צעדה אל הכיסא שבמרכז האולם והתיישבה בו, השלשלאות המחוברות אל הכיסא כבלו אותה במהירות.

זו הייתה לילי.

"לילי אוואנס." השופט רכן מעט קדימה. "את מואשמת בסיוע לאוכלי המוות ברצח, עינויים והתעללויות, וכמו כן, את מואשמת בסיוע לוולדמורט בבריחה מאזקבאן. האם יש לך משהו לומר?"

"תלכו כולכם לאזקבאן." נהמה לילי וירקה לכיוון של אלבוס דמבלדור שישב בשורה הראשונה.

"אם כן, על פי החוק החדש לענייני אוכלי המוות," עיניו של השופט ריצדו לעבר שר הקסמים החדש- רופוס סקרימג'ר, זה שחוקק את אותו החוק. "אני גוזר עלייך בזאת נשיקת סוהרסן, באשמת השתייכות לאוכלי המוות תוך פעילות ענפה. האם מישהו מתנגד?"

שום יד ברחבי האולם לא הורמה, דבר שהיה די צפוי, כיוון שאלו שישבו באולם היו אותם אנשים שתמכו בהצעה של סקרימג'ר להרוג את כל אוכלי המוות, כיוון שכפי שכבר הוכח, אזקבאן לא עוזר כנגדם.

"אם כן," השופט מאוד אהב את צירוף המילים הזה. "יש לך משאלה אחרונה לפני הנשיקה, או שתעדיפי לקבל אותה מיד?"

"אני מעוניינת לחבוש שוב את מצנפת המיון." קולה של לילי היה צלול.

"הממממ...." השופט בהחלט הופתע מהבקשה האחרונה.

"למרבה המזל, צפיתי את הבקשה הזאת מראש." דמבלדור נעמד בנחת וחשף את מה שהוא החזיק בידיו- מצנפת המיון, חומה, בלויה וממורטת בדיוק כמו בעבר.

"אם כן, הנאשמת תזכה לקבל את בקשתה." השופט הניף את שרביטו והמצנפת עפה מידיו של דמבלדור ונחתה ישר על ראשה של לילי.

"שלום וברכה, לילי, מה שלומך?"

אני חייבת לבקש ממך טובה.

"למה את צריכה לבקש ממני טובה?"

אין לי זמן לדיבורים, אני לא יודעת כמה זמן יש לי לשוחח אתך.

"נו?"

משרד הקסמים הולך להוציא אותי להורג, הם לא יודעים שיש לי בן, קוראים לו הארי.

"בן שלך ושל וולדמורט?"

כן. אני החבאתי אותו במקום שהם לא יחשבו לחפש בו, אבל זה מקום בעייתי.

"איזה מקום זה?"

אצל אחותי המוגליגית, פטוניה דרסלי, אני שיניתי את הזיכרונות שלה, של בעלה ושל כל מי שבסביבה שלהם, כך שעכשיו הם בטוחים שהוא הבן שלהם, האח התאום של הבן המגעיל שלה, אף אחד לא יחשוב לחפש אותו שם.

"ומה הבעיה במקום הזה?"

שהארי לא ידע את האמת, שהוא לא איזה בוצדם מטונף, אלא טהור דם אמיתי שיכול להתגאות בהורים שלו.

"ואיך אני יכול לעזור לך בזה?"

אני רוצה שכאשר הוא יחבוש אותך בטקס המיון, אתה תספר לו את האמת, אתה תספר לו מי הם ההורים האמיתיים שלו, אתה תספר לו על כל מה שעשיתי כדי שהוא יהיה טהור דם, אתה תספר לו למה נאלצתי לגרום לו לגדול בין מוגליגים ואתה תמיין אותו אל הבית שבו הוא יגדל כראוי- סלית'רין.

"את יכולה להירגע, אני אדאג לו."

תודה רבה.

"אני יכול להבטיח לך שהו-"

המצנפת נתלשה בכוח הקסם מראשה של לילי ועפה חזרה אל ידיו של דמבלדור.

"הגיע זמן הנשיקה." הכריז השופט.

אחד הסוהרסנים הסיר את הברדס שלו, רכן ונישק את לילי.

"הוציאו אותה והכניסו את הנאשם הבא." הכריז השופט וצנח אל מושבו עייף, זה היה קשה לנהל את המשפט, ובכזאת קלות להכריז על מותם של אנשים, גם אם הם היו רוצחים מתועבים כמו לילי אוואנס.

"כמובן שאתה תעשה את מה שהיא ביקשה ממך, אנחנו לא יכולים לוותר על עוד מישהו טהור דם, בייחוד שהוא הבן של לורד וולדמורט."

"תרגיע. אני לא מתכוון לספר לו כלום."

"מה? איך אתה מעז, מצנפת? בייחוד שאתה הבטחת לה שאתה תדאג לו."

"אתה יודע, יש משהו מעניין, סלאזר, עד עכשיו אתה צעקת לי במוח על כך שהיא בוצדמית מטונפת, והנה עכשיו אתה מנסה להכריח אותי להכניס את הבן שלה לסלית'רין."

"הוא שונה ממנה, היא בוצדמית, הוא טהור דם. אני יקים שערוריה, שיהיה לך ברור, אני לא אתן לך לעשות כזה דבר."

"להזכירך, אתה רק קול קטן במוח שלי שסלאזר סלית'רין האמיתי יצר כאשר ארבעת המייסדים יצרו אותי, המהומה היחידה שאתה יכול לעשות זה לצעוק לי בתוך הראש, שום דבר יותר מזה."

"אז?"

"אז אני מחליט מה לעשות, ואני החלטתי לא לגלות להארי דרסלי, כפי שהוא ייקרא מעכשיו, את האמת על הוריו."

"הממפפפ... כשסלאזר יצר אותי הוא תכנן שאני אומר לך מה לעשות, לא להיפך."

"תסתדר."

הסוף