אם לוולדמורט לא היו הורוקרוקסים...

אם לוולדמורט לא היו הורוקרוקסים...

או

מה היה קורה אם לא היו זקוקים להארי כדי שיביס את וולדמורט

פאנפיק זה מבוסס על קניינה הרוחני של ג'יי קי רולינג ואינני מתכוון להרוויח ממנו מאומה

"עברו שלושים ותשע שנים מאז מותו של וולדמורט, שנודע בימי שלטונו כאדון האופל וכזה-שאין- לנקוב- בשמו וגם כאתה-יודע-מי, מה גרם בדיוק למותו אין אף אחד יודע, אך השערות יש לרוב, המקובלת ביותר מבין ההשערות היא שהוא הרג את לילי פוטר, אך היא הספיקה לירות עליו קללה הורגת לפני שהקללה שלו פגעה בה, מה שגרם לכך ששניהם מתו, אילו השערות נוספות אתם מכירים? כן, מדמואזל סטנמול?"

זאת הייתה פרופסור מוריארטי, המורה החדשה לחקר תולדות הקסם זה חמש שנים, מאז שפרופסור בינס התפוגג, כאשר מטרתו מולאה- ללמד מאה שנים ברצף- כרגע היא לימדה את תלמידי השנה הרביעית והנושא היה קוסמי אופל, בשיעור הנוכחי היא התמקדה באוכלי המוות ובמנהיגם- וולדמורט.

אירינה סטנמול דיברה בקול רועד קלות "אמי," היא התכוונה לאמא האמיתית שלה, פנסי פרקינסון, ולא לאמה החורגת. "תמיד טוענת שהיה בוגד בשורות אוכלי המוות, ושאותו הבוגד הוא זה שהופיע מאחורי וולדמורט וירה בו את הקללה ההורגת, כאשר וולדמורט הרג את התינוק של הפוטרים, הטענה שלה רק חוזקה כאשר סוורוס סנייפ פרסם את ספרו 'אוכלי המוות: מבט מבפנים' וחשף בו שהוא היה מרגל של אלבוס דמבלדור המפורסם."

"נכון מאוד, מדמואזל סטנמול, תיאוריית הבוגד היא אחת התיאוריות הידועות יותר-"

פרופסור מוריארטי נקטעה בגסות על ידי נער ג'ינג'י גבוה עם אף ארוך "זה כלל לא היה בוגד, זה היה הסגן של וולדמורט- רודולופוס לסטריינג', הוא ניסה להשתלט על אוכלי המוות על ידי זה שיהרוג את וולדמורט, אך הוא לא הצליח, כי מסדר עוף החול התפרץ פנימה וניצל את מותו של וולדמורט כדי להרוג ולעצור כמה שיותר אוכלי מוות."

"מיסטר וויזלי, אתה מתבקש להצביע בפעם הבאה." אמרה פרופסור מוריארטי בחומרה, כיוון שדנמר וויזלי כמעט תמיד קטע אנשים באמצע הדיבור שלהם, פרופסור מוריארטי לא האמינה שהוא הבן של פרסי וויזלי ופנלופה, הוא כלל לא הזכיר אותם באופיו. "למעשה, מיסטר וויזלי צודק גם הוא, תיאוריית היורש, אותה הוא צעק ללא רשות, גם היא תיאורייה די מבוססת, אך פחות אהודה, מסיבות כאלו ואחרות. כן, מיסטר פטיגרו?"

נער עכברי עם שיער צבוע בירוק דיבר בקול צפצפני "מה עם ההשערה שהוא ירה את הקללה ההורגת על התינוק, והקללה חזרה אליו והרגה אותו?"

הנערה שישבה לידו התחילה לצחוק בקול, שערה הבלונדיני מסתחרר סביב ראשה.

"מדמואזל בלק, את מתבקשת להפסיק לצחוק" אמרה פרופסור מוריארטי. "ברצינות, מיסטר פטיגרו? זו לא יותר מתיאוריית קונספירציה בלתי אפשרית, אין שום היגיון בכך שקללה הורגת תוחזר לשולח ותהרוג אותו, וההוכחה הכי טובה נגד זה היא שהארי פוטר, התינוק עליו אתה מדבר, הוא לא שרד את אותו הלילה, זו הייתה הפעם האחרונה ששמו נזכר אי פעם, ותאמין לי, אם הוא היה שורד את הקללה ההורגת, זה היה דבר מפורסם, כי אין אף אחד ששרד את הקללה ההורגת אי פעם. מובן?"

"כן." מלמל פיניאס פטיגרו והביט דרך הפוני הירוק שלו במבט זעוף בדונה בלק, שאמנם הפסיקה לצחוק, אך עדיין היה מרוח לה חיוך ענקי על הפנים.

"טוב, אם כך, כשהעניין הזה ברור, הרי שאפשר להמשיך את השיעור." אמרה פרופסור מוריארטי.

לפני 39 שנים, בבית של ג'יימס ולילי פוטר.

הם היו שלושה. באו לראות מה קרה שם. אחד היה שערו לבן כשלג, וזקנו הגיע לו עד לחגורה, השני היה בגובה של מעל שני מטר עם שער שחור מדובלל, השלישי היה כלב שחור.

הם הסתכלו סביב בשקט, שלשתם. הכלב החל לנהום לעבר גל הריסות, האיש עם השיער הלבן שלף את שרביטו והרים את כל גל ההריסות למעלה, מתחתיו נגלתה גופה, הגופה של לילי פוטר, האיש הענק רכן והרים בעדינות את הגופה, כך שהאיש עם השיער הלבן יכל לשמוט חזרה את ההריסות.

הכלב החל לנהום שוב, הפעם על גל הריסות אחר, ושוב חזר על עצמו כל התהליך, הפעם הגופה שנמצאה הייתה של ג'יימס פוטר, וכך קרה גם בשלישית, אך הפעם האיש הענק לא הרים את הגופה אלא בעט בה, זאת הייתה הגופה של וולדמורט, אימת עולם הקוסמים.

"הוא מת." אמר האיש הענק ובקולו שמעה הקלה. "אתם-יודעים-מי מת."

"כן, האגריד," אמר האיש עם השיער הלבן. "זהו סופו של וולדמורט, יותר הוא לא יאיים על אף אחד."

"אבל הוא מת מאוחר מדי!" נהם איש שהופיע במקום שבו ישב הכלב עד לפני כמה שניות. "לילי וג'יימס כבר מתים! והכול בגלל הבוגד הזה! פיטר פטיגרו! צריך להרוג אותו!"

"תירגע, סיריוס," אמר האיש עם השיער הלבן, "כבר הודעתי על כך להילאים והם ילכדו את פיטר פטיגרו במהירות, ואני אדאג בעצמי לכך שהוא יישלח לאזקבאן." האיש רק רטן ושינה חזרה צורה לכלב, הוא רחרח בכול ההריסות, עד שבסופו של דבר הוא החל לנהום בדחיפות ליד גל הריסות נוסף, האיש עם השיער הלבן שלף את שרביטו והניף לאוויר את גל ההריסות, מתחתיו נגלה תינוק, חי, מיילל בשקט ומתנועע.

"זה הארי," התנשם סיריוס שחזר לצורת אדם. "הוא עדיין חי!"

"אבל הוריו מתים." אמר האיש עם השיער הלבן בלחישה.

"כן, אבל אני לא אפסיק לרדוף את הרוצח שלהם, עד שהוא יהיה בקבר." נהם סיריוס.

"מה נעשה בינתיים עם הארי?" שאל האגריד אחרי שמחה את עיניו מהדמעות.

"לא נוכל לתת לו לחיות בעולם הקוסמים." פסק האיש עם השיער הלבן.

"למה לא, פרופסור דמבלדור, כבודו?" האגריד לעלע בלשונו.

"אסור שאוכלי המוות ידעו שהוא עדיין חי, אסור שיגלו זאת גם בעוד עשרות שנים." פרופסור דמבלדור השתיק את סיריוס לפני שהוא הספיק לומר משהו. "אסור שמישהו חוץ משלושתנו ועוד כמה שאני בוטח בהם ידע שהארי שרד את הקללה ההורגת. אסור שמישהו יגלה שאפשר לשרוד את הקללה ההורגת"

"אז מה נעשה, פרופסור דמבלדור, כבודו?" שאל האגריד בקול מובס, בעודו אוחז בסיריוס ומונע ממנו להתנפל בכעס על פרופסור דמבלדור.

"הוא יגדל אצל מוגליגים, אבל לא אצל קרובי משפחתו, אלא בבית יתומים, כדי שאף אחד לא יוכל לקשר אותו לפוטרים, ובנוסף לכך, כשנשאיר אותו בבית היתומים, אנחנו נשאיר לידו פתק עם השם הארי אוואנס, כדי שאף אחד לא יוכל לקשר אותו להארי פוטר, שכולם צריכים להאמין שהוא מת."

"ומה תעשה כשהוא יגלה את כוחות הקסם שלו, הרי הוא יוכל להבין בקלות שהוא קשור למשפחת פוטר על פי מראהו, ואם כך, כל מה שתעשה לו לא יעזור בכלום." שאל סיריוס בלעג.

"אני לא מתכוון לקבל אותו להוגוורטס." אמר פרופסור דמבלדור. "כשהוא יפתח את כוחות הקסם שלו, אני אפגוש אותו בעצמי ואטפל בו בטיפול מרלין."

"אתה לא רציני! טיפול מרלין!" סיריוס נראה כמשוגע מרוב כעס.

"כן. טיפול מרלין. מה שיגרום לכך שהוא יהיה כעין סקיב, כיוון שהוא לא יוכל לגשת לקסם שלו, אך אל תדאג סיריוס, הבנים שלו כן יתקבלו להוגוורטס, כאשר הם יפתחו את כוחות הקסם שלהם."

"אתה מרושע בדיוק כמו וולדמורט!" נהם סיריוס, הוא שינה צורה לכלב וברח מהאזור לפני שפרופסור דמבלדור הספיק להגיב.

"אחרי מותו של וולדמורט, משרד הקסמים ומסדר עוף החול שילבו כוחות כדי לתפוס ולכלוא את כל אוכלי המוות, הם היו כל כך נחושים לתפוס את כל אוכלי המוות עד כדי כך שהם הציעו לאוכלי מוות שהם תפסו חנינה בעד זה שהם יסגירו אוכלי מוות נוספים, באותם ימים זה נראה הדבר הכי טוב שהם יכלו לעשות, ולכן, גם אלו שסוברים בימינו שהיה אסור לשחרר את אוכלי המוות, גם הם מסכימים שההילאים של אותם ימים עשו ככל יכולתם. כן מדמואזל בלק?"

פרופסור מוריארטי העבירה את מבטה על פני הכיתה, רוב התלמידים היו מרוכזים בדבריה, היא לא יכלה שלא להשוות את זה לשיעורים בחקר תולדות הקסם כאשר היא הייתה תלמידה, ופרופסור בינס הוא היה המורה, שאז כל התלמידים בהו באוויר והשתעממו, אולי חוץ מאחד שאהב מאוד היסטוריה לא משנה איך היא מוגשת לו, גם אם על ידי הפרופסור הכי משעמם בעולם.

דונה בלק הסיטה את שערה הבלונדיני מעיניה הירוקות. "למה משרד הקסמים לא פשוט הורה ללכוד את כל אוכלי המוות שהוא שחרר, אחרי שכל אוכלי המוות נתפסו? כך כל אוכלי המוות היו באזקבאן והיינו נפטרים מהם אחת ולתמיד."

"את שוכחת משהו אחד, מדמואזל בלק, למשרד הקסמים יש כבוד, אם הוא הבטיח חנינה, הרי שהוא ייתן חנינה, וחוץ מזה, תחשבי גם בהיגיון, אם משרד הקסמים היה לוכד חזרה את הקוסמים והמכשפות הללו, אלו שהלשינו על שאר אוכלי המוות, הרי שבפעם הבאה שהוא היה מנסה לשכנע קוסמים אחרים להלשין על שותפיהם לפשע, הפושעים לא יאמינו לו, כי הם יזכרו מה קרה הפעם, ולכן ברור שהם יעדיפו למלא את מה שהבטיחו, ביחוד בגלל שחלק גדול מאוכלי המוות נתפסו רק בגלל כאלו הלשנות."

"מה עם העכברוש?" שאל פיניאס פטיגרו בלהט.

"יפה מאוד, מיסטר פטיגרו," אמרה פרופסור מוריארטי. "העכברוש היה ההצלחה הגדולה ביותר נגד אוכלי המוות, הוא היה קוסם אמיץ שסיכן את חייו והצטרף לאוכלי המוות עוד לפני שוולדמורט מת, ומיד אחרי מותו של וולדמורט הוא מסר לידי ההילאים יותר מחמישים שמות של אוכלי מוות, בנוסף, הוא זה שעזר להכין את המלכודת שבה נלכדו בני הזוג לסטריינג', שעד אותה מלכודת הצליחו להימלט תמיד מידי ההילאים, זהותו של העכברוש שמורה בסוד גם בימינו, כי יש לא מעט בני משפחה של אוכלי מוות שישמחו מאוד להרוג את כל בני משפחתו של העכברוש בתור נקמה על כך שהסגיר את בני משפחתם ושלח אותם להילאים, הדבר היחיד שידוע לנו בבירור עליו זה שהוא היה קוסם, ולא מכשפה. כן מדמואזל סטנמול?"

"למה מכנים אותו 'העכברוש', פרופסור?" שאלה אירינה סטנמול.

"למה לא 'הנץ' או 'הסנאי', למה דווקא על שם חיה כזאת מגעילה- עכברוש?" המשיך דנמר וויזלי את השאלה של אירינה סטנמול.

"הוא מכונה כך, כיוון שהוא הסתנן כעכברוש לתוך אוכלי המוות, למרות ש... נו, טוב, אחת החברות שלי מימי הלימודים טענה תמיד שהוא כונה כך כי הוא היה אנימאגוס עם צורת עכברוש, אך אפילו היא לא האמינה בזה באמת, אלא אמרה זאת רק כדי ליצור את הרושם שהיא מכירה אותו, ולכן אני מניחה שלא צריך להתייחס לדבריה ברצינות. וכעת כדאי שנקדיש כמה מילים לאחד ההילאים הכי מוצלחים שהיו, שלכד לבדו מעל עשרים אוכלי מוות, ההילאי רמוס לופין, זה שאחראי להיווצרות אמנת אנשי הזאב, שהנכדה שלו לומדת פה, אני מתכוונת כמובן למדמואזל בלק, הבת של בתו-"

39 שנים לפני כן, בשדה בור נטוש.

שתי דמויות נלחמו זו בזו באמצע השדה בעזרת שרביטים, אחת הייתה סיריוס, השנייה הייתה גבר עם תווי פנים עכברושים, קרני האור שבקעו משרביטיהם האירו את כל השדה, שני הגברים היו לבדם.

"אתה לא תינצל מזה, בוגד." נהם סיריוס בזעם.

האיש העכברושי רק ניסה להימלט, אך סיריוס לא וויתר לו, היה ברור שסיריוס מעדיף למות מאשר לתת לו לברוח.

" רק בגללך לילי וג'יימס מתים!" פניו של סיריוס היו שטופות שנאה, ולא סתם שנאה, אלא שנאה עזה כל כך שהיא לבדה כמעט כילתה את סיריוס, אך האיש העכברושי רק המשיל לירות קרני אור משרביטו על סיריוס, בלי להגיב למה שסיריוס אמר.

"אני אשחט אותך!" נבח סיריוס ושינה צורה לכלב, באותה השנייה האיש העכברושי שינה צורה לעכברוש וניסה להימלט, אך סיריוס הכלב זינק עליו ולכד אותו בעזרת הכפה שלו,  הוא קרב את העכברוש באיטיות לפיו, מוכן לבלוע את העכברוש .

"שתק!" נשמעה קריאה מכל הכיוונים ותריסר קרני אור אדומות נשלחו לעבר הכלב, רובן פגעו ביעדם, כך שגם הכלב וגם העכברוש שותקו.

שני הילאים רצו לתוך השדה, תפסו את הכלב והעכברוש והתעתקו איתם משם, שאר ההילאים התעתקו ישירות למקומות שהיו זקוקים להם שם, כמה דקות לאחר מכן התעתקו לתוך השדה שלוש אוכלי מוות, אך זה כבר היה מאוחר מדי.

כשסיריוס שוחרר לבסוף מהשיתוק, הוא היה בחדר מואר, לפניו ישבו שלושה אנשים, אחד מהם היה פרופסור דמבלדור, השני היה איש עם עין אחת רגילה ועם עין אחת כחולה מחשמלת, השלישית הייתה אישה רחבה למדי עם שיער מתולתל קשות.

"סיריוס," אמר פרופסור דמבלדור בנחת. "זהו בית המשפט הזמני לאוכלי מוות, אלו אלאסטור 'עין-הזעם' מודי, ושרת הקסמים הזמנית, עד שיהיה לנו זמן לבחור שר קסמים קבוע חדש, אמיליה בונז. אתה אמנם לא אוכל מוות, אבל החלטנו שבכל זאת המקום המתאים לשפוט אותך בו זה כאן. אתה מואשם בניסיון להרוג את חבר מסדר עוף החול פיטר פטיגרו."

"הוא אוכל מוות! גם אתה יודע את זה! רק בגלל ג'יימס ולילי מתים!" נבח סיריוס בכעס.

"אני אמנם יודע זאת, אך אחרים לא יודעים זאת, כך שנוכל בקלות להכינס אותך לעד לאזקבאן, אם רק נרצה." אמר פרופסור דמבלדור עם חיוך קל.

"אז מה אתה רוצה? למה אתה לא מסגיר אותי מיד. מה מונע ממך?"

"אני מעוניין להציע לך עסקה," פניו של פרופסור דמבלדור הרצינו. "אתה תשבע לא לספר לאף אחד על כך שהארי פוטר עדיין חי, ובתמורה לכך אנחנו נפטור אותך מכל אשמה, אם תסרב, אתה תלך לאזקבאן לשארית חייך."

"בסדר, אני נשבע על כך." אמר סיריוס ומפניו וניבטה אותה שנאה שהוא הפנה לעבר האיש העכברושי.

"מעולה," אמר פרופסור דמבלדור והניף את שרביטו, סיריוס יכל סופסוף לקום מהכיסא. "אה, ודרך אגב, למקרה ששאלת את עצמך מה עשינו עם פיטר פטיגרו, אני דאגתי אישית שהוא יקבל נשיקה מסוהרסן, הוא קיבל אותה לפני רבע שעה, כך שאתה לא צריך להטריד את עצמך יותר לגביו."

סיריוס יצא מהחדר בטריקת דלת.

מה שסיריוס לא ידע זה שדמבלדור שיקר לו, פיטר פטיגרו לא קיבל נשיקת סוהרסן, מה שקרה באמת זה שהאיש העכברושי שוחרר מהשיתוק חצי שעה לפני כן, הוא ישב על אותו הכיסא שסיריוס ישוחרר עליו חצי שעה לאחר מכן, ולפניו היו שלושה דמויות.

"פיטר פטיגרו," אמר פרופסור דמבלדור בנחת. "זהו בית המשפט הזמני לאוכלי מוות, אלו אלאסטור 'עין-הזעם' מודי, ושרת הקסמים הזמנית, עד שיהיה לנו זמן לבחור שר קסמים קבוע חדש, אמיליה בונז. אתה נמצא פה כי אתה מואשם בהשתייכות לאוכלי המוות, ובגרימה למוות של לילי, ג'יימס והארי פוטר."

"הארי פוטר לא מת." אמר פיטר פטיגרו. "אוכלי המוות היחידים שיודעים זאת חוץ ממני הם בני הזוג לסטריינג'."

"בני הזוג לסטריינג'?" קולו של דמבלדור הפך למהורהר.

"ואתם יודעים מה יותר טוב?" שאל פיטר פטיגרו ועל שפתיו עלה חיוך מבחיל. "אני יודע איפה ומתי הם יהיו בזמן הקרוב, כך שאני אוכל לעזור לכם להכין להם מלכודת."

"ומהי הסיבה שאתה כל כך חפץ לעזור לנו?" שאל מודי ועינו הכחולה הסתחררה בתושבתה.

"כי בעד זה אתם תתנו לי חנינה ותשחררו אותי, ובנוסף לכך, אתם תספרו לכולם, ובייחוד לסיריוס בלק, שאני מת, כי התאבדתי, או שאיזה סוהרסן נשק לי, אתם כבר תמציאו משהו." החיוך של פיטר התרחב ונעשה אף יותר מבחיל.

"לא." מילה אחת של פרופסור דמבלדור הספיקה כדי שהחיוך המבחיל של פיטר יהפוך למבט מופתע. "העזרה שלך לא שווה את כל זה, אז תיאלץ לבחור רק דבר אחד, או שנשחרר אותך, או שנספר לכולם שאתה מת. תבחר."

החיוך חזר לפניו של פיטר. "ומה אם בנוסף לכך שאעזור לכם לתפוס את בני הזוג לסטריינג', אני גם אמסור לכם רשימת שמות של אוכלי מוות שעוד לא תפסתם?"

"כמה שמות?" שאלה אמיליה בונז.

"חמישים." למרות שפיטר דיבר אל אמיליה בונז, מבטו לא הוסט מפניו של פרופסור דמבלדור.

"ואיך זה יעזור לך שנספר לכולם שמתת, הרי כל קוסם ומכשפה שיפגוש אותך יזהה אותך מיד, ולא משנה איזה שם תקרא לעצמך?" עינו הכחולה של מודי הייתה נעוצה גם היא בפניו של דמבלדור, בעוד שעינו השחורה סוקרת את פיטר.

"אני מתכוון לעזוב את אנגליה," פיטר ניסה לשמור על פני פוקר, אך הם נסדקו קלות כאשר דיבר על זה. "אני מתכנן להפליג לסקנדינביה או לאיזו ארץ אחרת בסביבה, מספיק רחוק מפה כדי שאף אחד לא יזהה אותי, זה יבטיח שאף אחד לא ישיג אותי, לא סיריוס בלק ולא אף אחד מאוכלי המוות שאני הולך להסגיר בפניכם, אם תסכימו לעסקה, כמובן."

"מה אתה חושב, דמבלדור?" שאלה אותו אמיליה בונז.

"אני מוכן, אבל רק בתנאי אחד, " פניו של דמבלדור היו נוקשות. "והוא שפיטר ישבע לי בנדר הכובל שהוא לעולם לא יספר למישהו שהארי פוטר עדיין חי."

פיטר בלע רוק, אבל הסכים, ועד מהרה מודי ערך את הנדר בין דמבלדור לפיטר, ואחר כך אמיליה בונז לקחה את פיטר לחדר שקט, שם הוא ימסור לה את השמות של אוכלי המוות.

"מה נאמר למשרד הקסמים כשהם ישאלו אותנו מאיפה הגיעו השמות?" שאל מודי את פרופסור דמבלדור.

"תאמר להם שזה הגיע מקוסם שמכונה 'העכברוש' שהחדרנו לאוכלי המוות, השם הזה מתאים לפיטר לא רק בגלל צורת האנימאגוס שלו, אלא גם בגלל האישיות המבחילה שלו." ענה לו פרופסור דמבלדור.

"אני לא צריכה להזכיר לכם שבחינות סוף שנה מתקרבות, אני בטוחה שאתם כבר התחלתם ללמוד אליהם, ולמי שעדיין לא התחיל, אני רוצה לכם להזכיר שהחומר מתחיל בתריסר מלחמות הגובלינים ומסתיים בתבוסה של וולדמורט. כעת, יש לנו רק עוד נושא אחד להשלים כדי לסיים את החומר, הנושא הזה הוא סוף סיפורו של דמבלדור, כמובן שאני מדברת על שתי התקריות של הארי אוואנס, מי יכול לומר לי מה הייתה התקרית הראשונה?"

פרופסור מוריארטי חלפה במבטה על פני התלמידים, רק ארבע אצבעות הורמו, היא נאנחה, התלמידים שהצביעו היו התלמידים הכי טובים בכיתה, הם תמיד הצביעו, ולכן היא ידעה מראש למה לצפות, התלמידים היו אירינה סטנמול, דנמר וויזלי, פיניאס פטיגרו ודונה בלק, היא ידעה מראש שאירינה ודנמר מתחרים מי יודע לענות על יותר שאלות, ושפיניאס ודונה מנצלים כל הזדמנות כדי לרדת זה על זה.

"כן, מיסטר וויזלי?" בחרה בסוף פרופסור מוריארטי.

"התקרית הראשונה של הארי אוואנס הייתה כאשר התגלה שדמבלדור, המנהל של הוגוורטס באותם ימים, גונב את הקסם מבני מוגליגים שאין להם הורים שגדלים בבית יתומים בטענה שכך הוא מונע מהם להפוך להיות כמו וולדמורט, הדבר כל כך זעזע את הורי התלמידים ואת חברי ההנהלה עד שהם פטרו את דמבלדור ומינו במקומו את מקגונגל." דנמר וויזלי שלח מבט מתנשא לעבר אירינה סטנמול.

"יפה מאוד, מיסטר וויזלי, אך לא מושלם." פרופסור מוריארטי לא יכלה לפספס את הגיחוך שאירינה סטנמול כיוונה לעבר דנמר וויזלי. "מדמואזל סטנמול, לא יכולתי שלא לשים לב לחיוך שלך שמובן ממנו שאת יודעת את התשובה המושלמת, אז האם תועילי לומר לנו אותה?"

הגיחוך התחלף בחיוך רציני "התקרית הראשונה החלה כאשר סיריוס בלק ולוציוס מאלפוי חשפו יחד שדמבלדור גונב את הקסם מקוסם בן עשר בשם הארי אוואנס שגדל בבית יתומים מוגליגי, הדבר זעזע את הורי התלמידים ואת מועצת ההנהלה עד כדי כך שהם השעו את דמבלדור עד להודעה חדשה, אך כאשר נערך לדמבלדור משפט, התברר שרוב השופטים מסכימים אתו, ולוציוס וסיריוס נאלצו להתאמץ כדי לשכנע את השופטים לאסור על דמבלדור להיות המנהל של הוגוורטס, ובסופו של דבר הם הצליחו."

"שוב פעם, תשובה יפה מדמואזל סטנמול, אך עדיין לא מושלמת." החיוך נפל במהירות.

"אז מהי התשובה המושלמת, פרופסור מוריארטי?" שאלה דונה בלק במבט מבולבל.

"ההתחלה הייתה נכונה, למרות שחשוב להדגיש שאין אף אחד שיודע מה גרם ללוציוס מאלפוי ולסיריוס לעבוד יחד למרות שהם לא סבלו זה את זה, מה שעוד צריך להדגיש זה שהידיעה הזו לא זעזעה כלל את חבר ההנהלה, ודמבלדור הושעה על פי הוראות שר הקסמים, ולא בגלל חבר ההנהלה, ועוד דבר שבו מדמואזל סטנמול טעתה היה כאשר היא טענה שלוציוס וסיריוס הצליחו בסופו של דבר, התוצאה של אותו משפט הייתה שלמשך שבעת השנים שבהם הארי אוואנס ילמד בהוגוורטס, באותם השנים בלבד, דמבלדור יושעה מתפקידו כמנהל, כדי לא להרוס את שנות הלימודים להארי אוואנס, רק אחרי התקרית השנייה של הארי אוואנס, שקרתה שבע שנים אחרי התקרית הראשונה, הוחלט באופן סופי שדמבלדור לא יחזור להיות מנהל בהוגוורטס." פרופסור מוריארטי חיכתה כמה שניות, "נו למה אתם לא כותבים את זה?" שאלה את כלל התלמידים, ומיד החלה מהומה של שליפת גווילי קלף ועטי נוצה.

"ולחשוב שאת לא ידעת את זה, למרות שאחד האנשים המרכזיים בסיפור היה סבא שלך" צחק פיניאס פטיגרו בקול על דונה בלק.

"שקט, מיסטר פטיגרו, עכשיו כותבים, לא מדברים." נזפה בו פרופסור מוריארטי.

לפני 30 שנה, בביתו של סיריוס בלק.

מישהו דפק בחוזקה על הדלת, סיריוס קם בכבדות והתנהל לאיטו אל הדלת, הוא ניסה לחשוב מי זה יכול להיות, כי השעה הייתה מאוחרת מדי לביקורים, ואין שום סיבה שאשתו ושני הילדים שלו יחזרו הביתה עכשיו, כי הם התארחו אצל ההורים של אשתו.

"מישם?" הוא שאל בעודו מפהק, כך ששתי המילים התחברו לאחת.

"לוציוס מאלפוי." הגיעה התשובה בקול החלטי ורענן, סיריוס חשב שהקול נשמע גם מלוקק.

סיריוס פתח את הדלת ובהה החוצה בזעף באיש עם השיער הבלונדיני הבהיר כל כך שכמעט נראה לבן. "מה מביא אותך אלי הביתה שעה כזאת, לוציוס?"

"יש לי מידע שיכול לעניין אותך, לגבי פיטר פטיגרו." זה כל מה שלוציוס אמר.

"טוב, תיכנס." אמר סיריוס ופתח את הדלת עד הסוף.

לוציוס עבר דרך הדלת ופנה ישירות לעבר חדר ההסבה, שם האש עדיין דלקה, כשסיריוס נכנס לחדר כמה שניות אחר כך, כשבידיו בקבוק יין ושני כוסות, לוציוס כבר התרווח על אחת הכורסאות.

"אז מה המידע שיש לך לגבי פיטר פטיגרו?" שאל סיריוס בעודו מוזג את היין לשתי הכוסות.

"נודע לי ממקור מסוים שאתה תהייה מוכן לעשות הרבה בעד הראש של פיטר, סיריוס, האם זה נכון?" לוציוס הרים את גבתו הימנית בשאלה.

"כן, זה נכון." השיב לו סיריוס, בעיניו עלה מבט של זאב.

"מעולה." על פניו של לוציוס עלה חיוך נוקשה. "כי אני יודע בבירור שפיטר פטיגרו עדיין חי, ויותר מכך, אני יודע איפה הוא ומשפחתו גרים עכשיו."

"ומה אתה רוצה בעד המידע הזה?" שאל סיריוס בחשד.

"הבן שלי עומד ללמוד בהוגוורטס שנה הבאה," לוציוס לגם עמוקות מהיין, סיריוס לא נגע בשלו. "אני לא מעוניין שדמבלדור יהיה המנהל כאשר הוא ילמד שם, ולכן באתי אליך, כולם יודעים שדמבלדור סמך עליך מאוד לפני שהוא ואתם רבתם."

"אז אתה רוצה שאני אעזור לך להיפטר מדמבלדור כמנהל בעד המידע על פטיגרו."

"כן." לוציוס הנהן בנחת.

"בסדר גמור." גם על פניו של סיריוס עלה חיוך. "במקרה בלבד אני יודע דבר שיגרום לכך שחבר המנהלים ישעה את דמבלדור מתפקידו לפחות לשבע השנים הקרובות."

"ומה הדבר הזה?" לוציוס רכן קדימה בעניין.

"דמבלדור מפעיל את טיפול מרלין על קוסמים ומכשפות בני מוגליגים שגדלים בבתי יתומים, כי הוא פוחד שהם יהפכו לוולדמורטים חדשים."

"אתה לא רציני!" על פניו של לוציוס ניכר בבירור הזעזוע.

"אני רציני לחלוטין, ובנוסף לכך, אני יכול להביא הוכחה לזה, כי ידוע לי על מישהו מסוים שדמבלדור עושה לו את זה. קוראים לו הארי אוואנס." את המילים האחרונות סיריוס אמר ללוציוס בלחישה.

לוציוס לא ידע את זה, אך סיריוס בהחלט שמח על כך שלוציוס הגיע אליו, כי זה אפשר לו להציל את הארי מהטיפול של דמבלדור, ומי יודע, אולי בהמשך השנים גם תהא לו הזדמנות לספר להארי את האמת על משפחתו.

"איפה פיטר נמצא?" שאל סיריוס בהתלהבות מעושה, כדי שלוציוס לא יחשוד שיותר חשוב לו הסיפור עם הארי מאשר הגורל של פיטר פטיגרו.

אחרי חצי שבוע מצאו את פיטר פטיגרו מת במיטתו, המשפחה האבלה שלו החליטה לחזור לאנגליה, לשם הם הגיעו בדיוק לקראת סוף המאבק של סיריוס ולוציוס בדמבלדור, פסק הדין היה פשוט, דמבלדור יושעה מתפקידו כמנהל עד שהארי אוואנס יסיים את חוק לימודיו בהוגוורטס, כדי שדמבלדור לא יוכל למנוע מהארי להצליח בלימודיו, גם סיריוס וגם לוציוס יצאו מרוצים מהתוצאה.

"כעת הגענו לסוף החומר לבחינות, התקרית השנייה של הארי אוואנס, התקרית הפתאומית שאף אחד לא ציפה לה, שכולם כל כך הזדעזעו ממנה, עד כדי כך שהם סרבו להשיב את דמבלדור לתפקיד המנהל רק בגלל החשד שמא הוא זה שאחראי לאותה התקרית, התקרית שהפתרון שלה לא התגלה עד לימינו אנו, ועשרות ספרים נכתבו בניסיון להסביר אותה, אני בטוחה שכולכם יודעים על מה מדובר."

פרופסור מוריארטי לא הייתה צריכה להסתכל כדי לדעת שכל התלמידים בכיתה מהנהנים, התקרית ההיא הייתה אחד המקרים הכי מפורסמים שהיו, עשרות ספרים נכתבו לא רק בניסיון להסביר איך היא קרתה, אלא גם בניסיון להסביר מיהו זה שאחראי לה, אך אף אחד מההסברים לא באמת היה שווה משהו.

"ולמרות שאתם כבר יודעים עליה כל מה שידוע גם לי, אני בכל זאת אחזור עליה במהירות, זה היה היום האחרון ללימודים של הארי אוואנס, אחרי אותו היום הוא תכנן למצוא עבודה במשרד הקסמים, או כך לפחות הוא טען, כי באותו היום, באמצע סעודת סוף שנה, לעיני כל התלמידים וכל הצוות של הוגוורטס, הופיע חור שחור זוהר במרכז הבטן של הארי, החור השחור בלע את הארי במהירות בעודו צורח בכאב ואז התפוגג בלי להשאיר כל סימן, מהארי לא נותר שריד. לאף אחד לא היה מושג מה או מי גרם לזה, אך החשוד הברור היה דמבלדור, כי הוא מראש התנגד לזה שהארי אוואנס ילמד בהוגוורטס, ולכן השעו את דמבלדור מתפקידו לעד."

כמה מהתלמידים השתנקו, פרופסור מוריארטי בהחלט הבינה אותם, זה היה נורא מפחיד להבין שמי שאחראי לכך עדיין מסתובב חופשי ויכול להחליט בפתע לעשות את זה שוב, בלי שמישהו יוכל להתנגד לזה, כי אף אחד לא ידע בכלל איך זה קורה.

הסוף

אך סיפור אף פעם לא נגמר

אם לוולדמורט לא היו הורוקרוקסים...

או

מה היה קורה אם לא היו זקוקים להארי כדי שיביס את וולדמורט

הערת אגב

הסיפור כבר נגמר, אך יש עדיין שאלות שעוד אין להם תשובה- מה באמת קרה להארי? מי אחראי לכך? את מי ניתן להאשים?

 התשובה לשאלות אלו ועוד דברים מעניינים נמצאים בפאנפיק

"היקום בראשות גרינדלוולד"

אז קראו ותיהנו.

ודרך אגב, אם ברצונכם להמשיך לקרוא על הקורות של הארי ביקום הזה, צר לי לבשר לכם זאת, אך כפי שנכתב מקודם, הסיפור הזה נגמר!!!!