אלביס מת

בס"ד

סקיצה ראשונית לפאנפיק שהחלטתי לפרסם גם כן, בתור פרק שני, למרות שמבחינתי היא לא הדבר עצמו

היה זה יום רגיל בהוגוורטס. השמש האירה את הטירה העתיקה, והתלמידים השונים היו עסוקים בלימודים, מטלות, חברויות, יחסים, מכות ושלל דרמות נעורים.

אבל לא באנו לדבר על התלמידים היום.

המורים היו עסוקים בלהכין את מערכי השיעור הבאים שלהם, או לרכל בחדר המורים על ספל נס קפה מהביל.

אבל גם על המורים לא באנו לדבר היום.

באנו לדבר על מי שמעל המורים. לא פיזית (אני מקווה), אלא היררכית. באנו לדבר על מי שיושב במשרד המרווח שלו שהיה מלא במכשירים מוזרים ומרעישים. אלא שבניגוד לשאר דיירי הטירה שהיו שקועים בעיסוקיהם, בתוך המשרד המרווח של אלבוס דמבלדור היה שקט מוחלט. הזקן החכם והנאמן ישן על השולחן שלו, עיניו הכחולות המבריקות סגורות והזקן הלבן הארוך מונח על החזה. לידו היה מונח הגליון העדכני של הנביא היומי. על העמוד הראשי היה כתוב באותיות גדולות: "אלביס פרסלי מת!"

אלבוס דמבלדור אהב מאוד את המוסיקה של אלביס פרסלי, הזמר המפורסם מהעולם המוגלגי, וזה באמת היה משונה שהנביא היומי כתב עליו. כנראה היה מדובר בזמר בעל השפעה ייחודית גם על עולם הקוסמים, או לפחות על העורך של העיתון.

בכל מקרה, אלבוס היה נוהג להאזין לשיריו של אלביס בכל הזדמנות, ואף היה משתמש בקסם כדי להשמיע אותם ברמקולים קטנים שהוא הסתיר במשרדו. הוא העריץ את הקול החם והמרגש של הזמר, את המילים המלאות באהבה ובתקווה, ואת הסגנון הייחודי שלו. הוא חשב שאלביס פרסלי הוא אחד האנשים המוכשרים והמיוחדים ביותר שהעולם המוגלגי הוליד. ועכשיו, הוא היה מת.

אלבוס דמבלדור לא ידע על דבר מותו של אלביס פרסלי, כי הוא היה מת גם כן, כפי שבוודאי הבנתם מהתיאור. כלומר, לא מת. הוא היה שקוע בשינה וכשישנים, אתם יודעים, אי אפשר לקרוא עיתון. אני מקווה שאני לא מחדש לכם בזה.

למה אלבוס דמבלדור ישן, אתם שואלים? התשובה פשוטה מאוד, הוא היה ישן כי הוא היה עייף. זה מן קטע כזה, שאנשים עייפים הולכים לישון.

למה אלבוס דמבלדור היה עייף, אתם שואלים? פה התשובה קצת יותר מסובכת למען האמת. הוא היה עייף כי הוא עבד קשה כדי להגן על העולם הקסום מפני האיום הגדול ביותר שהוא פגש בחייו: לורד וולדמורט. כן, אני יודע, גם אני חשבתי בהתחלה שהאיום הגדול ביותר היה גרינדלוולד, אבל גרינדלוולד היה איום אישי יותר. וולדמורט, לעומתו, היה כל כך מפחיד, עד שכינו את הקוסם האפל בתור "זה שאין לנקוב בשמו".  אלבוס דמבלדור חשש שהמלחמה הקרובה תהיה אחת המחרידות בהיסטוריה וה... אממ... איך אומרים את זה? דמות? לא, לא דמות. אולי דמימות? לא, אין מילה כזאת. אולי מדממות? לא מלחמות לא אמורות לדמם. אלבוס דמבלדור בהחלט חשב שהמלחמה הקרובה תהיה מלאה בדם על שלל סוגיו, אבל הוא לא ידע איך לומר את זה בעברית. עברית לא הייתה הצד החזק של אלבוס דמבלדור, למרבה הצער, כך שאם הייתם מאתגרים אותו בקרב עברית, הוא כנראה היה מפסיד. לא שזה הטריד אותו יותר מדי, שכן הוא היה עסוק בדברים אחרים. למשל, הוא היה מחויב להכין את עצמו ואת האחרים להתמודדות עם המלחמה המחרידה וה – אה – עקובה מדם. הוא היה צריך לנוח, לפחות לשעה אחת, לפני שימשיך במשימתו הקשה.

אבל המנוחה שלו היתה קצרה. בדיוק כשהוא חלם על השיר האהוב עליו של אלביס פרסלי, "Love Me Tender", נשמעה נקישה על דלת המשרד. מינרווה מקגונגל, המורה לשינוי צורה וסגנית המנהל של בית הספר, עמדה במפתן. היא נראתה עצובה ומודאגת, שכן היא הייתה אחת מבין האנשים הקרובים ביותר לאלבוס דמבלדור והמוערכים ביותר עבורו, ומה שהיא ראתה תאם למה ששמעה.

"אז הכותרת בעיתון הנביא היומי נכונה," מינרווה מלמלה לעצמה כשהביטה במנהל השוכב בדממה על השולחן, "אלבוס באמת מת..."

הוא התעורר בבהלה והרים את הראש. הוא ראה את הדמות המוכרת של פרופסור מקגונגל, והיה לה מבט של חרדה ואבל. די בבירור הוא היה יכול לראות שמשהו רע קרה.

"מינרווה, מה קרה?" הוא שאל בדאגה, והתיישב בכיסאו. "האם יש חדשות מפני וולדמורט?"

"לא, אלבוס, לא זה," היא אמרה בקול רועד, פניה רטובות מדמעות. "אלבוס, אני מצטערת לומר לך את זה, אבל... אלביס מת."

"מה?" הוא קרא בבהלה. "אלביס? אלביס פרסלי?"

"לא, אלבוס, לא אלביס פרסלי" היא אמרה בקול שבור. "אלביס... אלביס דמבלדור. אתה, למעשה. אתה מת."

"אני... אני מת?" הוא שאל בקול חלש. זה לא יאמן, יש לו עוד כל כך הרבה מה לעשות! איך הוא יכול למות? "אבל... איך? מתי? מה קרה?"

"אני לא יודעת, אלבוס, אני לא יודעת," היא אמרה בין בכי אחד למשנהו. "הגיע אליי אוגוסטוס רוקווד, המשרת הסמוי של וולדמורט במשרד הקסמים, והוא אמר לי שהוא ראה את גופתך בחדר המטוסים."

"אוקיי," הנהן אלבוס בקשב. עד עכשיו הכל נשמע רגיל לחלוטין. "המשיכי בבקשה."

"הוא אמר שהוא מצא אותך דולק באש, עם האות האפל של וולדמורט על המצח," המשיכה פרופסור מקגונגל. "הוא סיפר שהוא היה עד לרצח הנורא שלך, ושהוא ברח בטרם יתפס. לדבריו, הוא הגיע להוגוורטס כדי להודיע לי את החדשות המחרידות, ולהציע את עזרתו בהלוויה. הוא אמר שהוא רוצה להיות חלק מהמאבק הנואש שלנו נגד וולדמורט, ושהוא מוכן להפוך למשתף פעולה. הוא אמר שהוא מצטער על מה שקרה לך, ושהוא מקווה שתסלח לו על העבר האפל שלו."

"אוגוסטוס רוקווד?" אלבוס דמבלדור שאל בספק. אולי יש תקווה והוא לא מת אחרי הכל. "האיש הזה הוא שקרן ורמאי. הוא לא יכול להיות אמין. הוא עובד למען וולדמורט, והוא רק מנסה להונות אותנו. אני בטוח שהוא הוא זה שרצח את אלביס פרסלי, ושהוא רק משתמש בשם שלי כדי ליצור תוכנית אכזרית. אולי הוא אפילו חושב שאני אלביס פרסלי, ושהוא יכול להשתלט על העולם הקסום בעזרת המוסיקה שלו. אני חייב לחקור את העניין הזה, ולחשוף את האמת. אני חייב להוכיח שאני חי, ושאני לא אלביס פרסלי."

"אלבוס, אני לא מבינה" מינרווה מקגונגל אמרה בבלבול. "איך אתה יכול להיות חי, אם היה כתוב ממש לפני כמה שורות, 'ועכשיו, הוא היה מת'?"

"הכוונה לא אליי, מינרווה," הסביר המנהל בסבלנות, "הוא זה אלביס. לא אני."

"אני לא בטוחה," התעקשה הסגנית. "זה ידוע שאתה חלש בעברית, אלבוס. אני לא מקבלת את זה."

אלבוס נאנח. נראה שיש משהו בדבריה של מקגונגל. אולי הוא באמת מת אחרי הכל?

"ואיך אתה יכול להיות חי אם אני רואה את גופתך כאן מולי?" המשיכה הפרופסור להקשות. ואכן, אלבוס דמבלדור אמנם קם מהשולחן, אבל הוא עדיין ראה את גופתו שלו שוכבת בדממה על השולחן.

"איך אתה יכול להיות לא אלביס פרסלי, אם אני שומעת את השירים שלו מהרמקולים שלך?" הוסיפה פרופסור מקגונגל, "איך אתה יכול לחשוף את האמת, אם אתה צריך להישאר כאן, במשרד שלך, ולא לצאת לאף מקום?"

באמת אסור לו לצאת מהמשרד לאף מקום. ממש כאילו הוא... רוח שרודפת את המשרד. יכול להיות שהוא באמת מת?

גם אם הוא באמת מת, ואלביס נשאר חי, אסור לו להעציב את מינרווה היקרה. הוא חייב לעודד אותה, ויהי מה! חוץ מזה, שכל הסיפור הזה מפוקפק מלכתחילה בגלל אותו אוגוסטוס רוקווד.

"מינרווה, אני אסביר לך את הכל, אבל תאמיני לי, אני חי, ואני לא אלביס פרסלי," אלבוס דמבלדור אמר בקול רגוע. "אני אלבוס דמבלדור, המנהל של הוגוורטס, והמנהיג של האורדר של הפיניקס."

"אתה מתכוון למסדר עוף החול, אלבוס?" שאלה מקגונגל.

"את יודעת שאני חלש בעברית, מינרווה," התרגז המנהל הזקן. "ובקשר למה שנמצא על השולחן, הגוף שאת רואה הוא לא שלי, אלא של חיה קסומה שנקראת בוגארט. היא יכולה להתחפש לכל דבר שהיא רוצה, ועכשיו היא נראית כמוני. נראה שהוא הגיע אל התור שלי, ולכן הוא נראה כמוני, עד מי שיהיה הבא בתור אצלו. השירים שאת שומעת הם של אלביס פרסלי, הזמר המוגלגי שאני אוהב. אני מאזין להם בכל הזדמנות, ואני משתמש בקסם כדי להשמיע אותם ברמקולים קטנים שאני מסתיר במשרדי. אני אומר לך, אני חי, ואני לא אלביס פרסלי."

"אלבוס, אני לא יודעת אם להאמין לך או לא," מינרווה מקגונגל אמרה בקול רועד. "אבל אם אתה אומר את זה, אני אנסה לתת לך את הספק. אבל איך אנחנו נוכיח את זה לאחרים? איך אנחנו נגיד להם שאתה חי, ושאתה לא אלביס פרסלי?"

"אני מכיר דרך אחת," אלבוס דמבלדור אמר בחיוך. "אני אזמין את כולם למשרד שלי, ואני אומר להם את האמת. אבל לפני זה, אני אעשה משהו שאני רציתי לעשות כבר הרבה זמן. אני אשיר להם את השיר האהוב עלי של אלביס פרסלי, ואני אראה להם שאני לא רק מנהל, אלא גם זמר."

כן, השאיפה המוכרת של אלבוס דמבלדור, שהייתה מוכרת לכולנו וממש לא מוזכרת עכשיו לראשונה, סוף סוף תמומש.

"אלבוס, אתה בטוח שזה רעיון טוב?" מינרווה מקגונגל שאלה בקול חרד. "אני לא חושבת שזה הזמן להתעסק בשירה. אני חושבת שאנחנו צריכים להתמקד במצב החירום שלנו. אני חושבת שאנחנו צריכים להודיע למשרד הקסמים, למסדר עוף ה – כלומר – לאורדר של הפיניקס, ולכל העולם הקסום, שאתה חי, ושאוגוסטוס רוקווד הוא מרגל ורוצח."

"מינרווה, אני מבין את הדאגה שלך, אבל אני חייב לעשות את זה" אלבוס דמבלדור אמר בקול נחוש. "אני חייב להראות לכולם שאני חי, ושאני לא אלביס פרסלי. אני חייב להראות להם שאני יותר מאשר מנהל, אלא גם זמר. אני חייב להראות להם שאני יכול להיות גם חכם וגם משעשע, גם אמיץ וגם רומנטי, גם רציני וגם קליל. אני חייב להראות להם שאני אוהב את החיים, את המוסיקה ואת האנשים. אני חייב להראות להם שאני אלבוס דמבלדור, ושאין אף אחד כמוני."

"אלבוס, אני לא יודעת מה להגיד," הופתעה מקגונגל. "אבל אם אתה חושב שזה יעזור, אני אתמוך בך. אבל אני מקווה שאתה יודע מה אתה עושה. אני מקווה שאתה לא טועה, ושאתה לא סתם מסתבך בעוד בעיה."

"אל תדאגי, מינרווה, אני יודע מה אני עושה," אלבוס דמבלדור אמר בקול בטוח. "אני יודע שזה יעבוד. אני יודע שזאת תהיה הפתעה גדולה, אבל גם הפתעה נעימה. אני יודע שזה יהיה הרגע הגדול שלי ושל אלביס פרסלי."

וכך, אלבוס דמבלדור התקין את הרמקולים שלו במשרדו, ושלח את הפטרונוס שלו לקרוא את כל המורים והתלמידים להגיע אליו למשרד. הוא התלבש בחליפה זוהרת והוריד את הכובע המשונה שלו. הוא התיישב בכיסאו, וחיכה בסבלנות. עד מהרה, המשרד שלו היה מלא במורים ותלמידים שהצטופפו בין הספרים והחפצים השונים. הם נראו עצובים והמומים בעודם מביטים בגופתו הדוממת של אלבוס דמבלדור שהייתה מונחת על השולחן. הם לא הבחינו באלבוס החי, שישב בגלוי מאחורי שולחנו וחייך לעברם.

"שלום לכולם, ותודה שבאתם," אלבוס דמבלדור אמר בקול חזק וברור. "אני יודע שאתם חושבים שאני מת, אבל אני לא. אני חי, ואני לא אלביס פרסלי. אני אלבוס דמבלדור, ואני כאן כדי להגיד לכם את האמת. אבל לפני זה, אני רוצה לשיר לכם את השיר האהוב עלי של אלביס פרסלי, ולהראות לכם שאני יודע להנות מהחיים. אז בבקשה, הקשיבו לי, ואל תפסיקו אותי. זה יהיה קצר, אבל מרגש. ואולי גם משעשע. אני מקווה שתאהבו את זה."

ואז, אלבוס דמבלדור התחיל לשיר בקול ענוג ומלודי, בעוד הרמקולים הקטנים שלו השמיעו את המוסיקה המוגלגית. הוא שר את השיר "Jailhouse Rock", שהיה אחד הלהיטים הגדולים של אלביס פרסלי, ובהחלט היה השיר האהוב עליו, ממש לא כמו Love Me Tender שהיה מעפן לכל הדעות. למה בכלל שהוא יאהב את השיר הזה?

למרות זאת, הרמקולים הקטנים השמיעו ברקע את המנגינה של Love Me Tender למרות שאלבוס שר את Jailhouse Rock. למרבה המזל, התלמידים היו טמבלים מדי מכדי להבין.

הוא השתמש בקסם כדי ליצור אפקטים מיוחדים ואורות צבעוניים. הוא רקד והזיז את הגוף שלו בצורה מופלאה, והוא הרים את הידיים והרגליים שלו באוויר. הוא נראה כמו הזמר המוגלגי, אבל גם כמו המנהל.

המורים והתלמידים שהיו במשרד שלו נראו מופתעים. הם לא האמינו למראה עיניהם. הם לא הבינו מה הוא עושה או אומר, ובדיוק כמוכם – גם הם לא ידעו אם לצחוק או לבכות. ואחרי כל זה, הם לא ידעו אם הוא חי או מת. טוב, הם לא ממש ידעו אם הוא אלבוס דמבלדור או אלביס פרסלי. הם היו כל כך דומים!

אבל בזה אחר זה, הם התחילו להתרגל למצב. אט אט הם התחילו לחייך, ובהמשך גם לצחוק. חלקם כבר התחיל לרקוד, וכמה מהנוכחים אף הצטרפו לשיר. הם נהנו, חגגו, אהבו והתמלאו חיים.

פרופסור מקגונגל, פרופסור פליטיק, ופרופסור סלגהורן, היו הראשונים שהצטרפו אליו. בכל זאת הם חבריו הטובים ביותר, והם שמחו לראות אותו חי. הם התקרבו אליו וחיבקו אותו בחום, מלאי כבוד ומתנצלים על אי ההבנה. הם הצטרפו אליו בשירה ונראו כמו הרקע המושלם לכוכב הראשי.

התלמידים שהיו במשרד שלו היו הבאים שהצטרפו. הם היו הדור הבא של הקוסמים, וככאלה הם העריצו את אלבוס דמבלדור. הם התקרבו אליו, והתחילו לשיר גם כן, ונראו כמו הקהל המושלם לכוכב הראשי.

אבל לא כולם היו מרוצים מהמצב. יש כאלה שהיו כעוסים ומאוכזבים. אותם אנשים שהיו בטוחים שאלבוס דמבלדור הוא זה שמת, לא אלביס, ושהם יכולים לנצל את ההזדמנות. הם היו, כמה מפתיע, כל אלה שעובדים למען וולדמורט, ושמתכננים להשתלט על העולם הקסום. הם היו אלה שפחדו מאלבוס דמבלדור ושנאו אותו. הם היו בעיקר אנשים כמו אוגוסטוס רוקווד, המשרת הסמוי של וולדמורט במשרד הקסמים, שהיה האחראי על התוכנית האכזרית שלו.

אוגוסטוס רוקווד היה גם הוא במשרד של אלבוס דמבלדור (לא ברור אם בתור אחד המורים או דווקא כחלק מהתלמידים), אבל הוא הסתתר בין הספרים. הוא חיכה לרגע הנכון כדי להוציא את מכת המחץ שלו ולהרוג את אלבוס דמבלדור בבת אחת. הוא היה בטוח שאלבוס דמבלדור מת, ושהוא יכול להשתמש בשמו של אלביס פרסלי כדי להטעות את האנשים. הוא באמת חשב כנראה שאלבוס דמבלדור הוא אלביס פרסלי, ושהוא יכול להשתלט על העולם הקסום בעזרת המוסיקה שלו. הוא טעה.

כשהוא ראה את אלבוס דמבלדור חי יותר מאי פעם, ושר את השיר "Jailhouse Rock", הוא היה בהלם מהמופע. הוא לא האמין למראה עיניו. הוא לא ידע אם להעריץ אותו או לשנוא אותו. הוא לא ידע מה לעשות.

אבל הוא כן ידע שהוא צריך להפעיל את התוכנית שלו – להרוג את אלבוס דמבלדור, הפעם באמת, ולהפוך לגיבור של וולדמורט. הוא ידע שהוא צריך לנצל את ההזדמנות, להשתמש בהפתעה, להיות אמיץ ולקחת את הסיכון.

וכך, אוגוסטוס רוקווד הוציא את מכת המחץ שלו והתקרב אל אלבוס דמבלדור. הוא תכנן להפיל אותו לרצפה, לומר לו "אלביס, אתה מת" בתור קריאת קרב, וגם לצחוק בקול גדול, כי ככה לימדו אותו בקורס אוכלי המוות למתחילים. השלב הבא היה להגיד לכולם "אני אוגוסטוס רוקווד, ואני הרגתי את אלבוס דמבלדור", וכך לקבל באמת את הכבוד של רשע אמיתי. הו, הוא בהחלט התכוון לעשות את זה, אבל הוא לא הספיק.

כי ברגע שהוא הגיע אל אלבוס דמבלדור, הוא קיבל את ההפתעה הגדולה ביותר של חייו. הוא קיבל את המכה הכי חזקה שהוא חווה. הוא קיבל את המכה מהחיה הקסומה שהייתה מונחת על השולחן, ושהוא חשב שהיא גופתו של אלבוס דמבלדור. הוא קיבל את המכה מהבוגארט.

הבוגארט היה, כזכור, חיה שיכולה להתחפש לכל דבר שהיא רוצה, והיא השתמשה ביכולת הזו כדי להגן על אלבוס דמבלדור, כי זה התור שלו, והיא חיקתה לא רק את המראה אלא גם את האופי שלו. היא ידעה שאוגוסטוס רוקווד הוא אויב, והיא הייתה מוכנה להתמודד איתו. היא ידעה מה הדבר הכי מפחיד ומגעיל שאוגוסטוס רוקווד יכול לראות, והיא שינתה את הצורה שלה לדבר הזה. היא השתנתה להבא בתור: לוולדמורט.

כשאוגוסטוס רוקווד הגיע אל השולחן, הוא ראה את הפנים החיות והמזעזעות של וולדמורט, שהביטו בו בשנאה ובעלבון. הוא שמע את הקול הקר והמרושע של וולדמורט, שאמר לו: "אוגוסטוס, אתה כישלון". הוא חש את היד הקשה והעקומה של וולדמורט, שהכתה אותו בפנים בכוח. הוא חש את הכאב הנורא של המכה, שהשביתה אותו מכל תנועה. הוא חש את הפחד העצום של המצב, שהשתלט עליו לחלוטין. הוא חש את המוות הבלתי נמנע שהגיע אליו במהירות.

אוגוסטוס רוקווד היה מת, והוא היה מת בידי הבוגארט. הבוגארט היה חי, והוא היה חי בידי אלבוס דמבלדור. אלבוס דמבלדור היה חי, והוא היה חי בידי אלביס פרסלי. אלביס פרסלי היה מת, והוא היה מת בידי אוגוסטוס רוקווד. זה היה המעגל המושלם של החיים והמוות, של הטוב והרע, של האמת והשקר.

הסוף.

זהו אני המשתמש עם הכי הרבה פאנפיקים עכשיו. אפשר לסיים את המסע המאיר?

הפרק הקודם