מוסר ההשכל של הסיפור

הייתי לוקחת נשימה ומסתתרת מאחורי עץ מהרגע שהוא היה עבר לידי בחצר וזורק את המבט הזה אליי. ג׳יימס פוטר הזה… לקחתי בחשבון את המחשבה שבכל רגע מארי או קייט

יקפצו משום מקום ושום יזמזו את השיר המרגיז הזה שלהן; ״בחצות בלילה עם צאת הכוכבים, ג׳יימס ולילי מתנשקים!״ כמה אני צריכה לסבול יותר? בסדר, אני מודה, אני מאוהבת - אני לא בעונש. זה כל כך מתיש.

״את תהיי בסדר, לילו״ הקול של רייצ׳ל הדהד בראשי. אבל אלוהים אדירים.. אני לא רוצה להתעורר שוב לכל הרגשות האלה. הם אומרים שאהבה, כשהיא באוויר, הכל קורה בשניה, אבל זה שקר גמור.

בדיוק שכשאני חושבת שהשיחה זורמת לשנינו בסדר, ואני כבר פחות כועסת עליו, בנות כמו ג׳ניפר או אמנדה באות ומפריעות לנו עם משפטים כמו;״ג׳יימס, תוכל לעזור לי בשיעורי הבית?״ 

או ״ג׳יימס, מה המספר שלך? שואלת בשביל חברה…״ הן תמיד חייבות לדבר איתו בקול פלרטטני ולצחקק עם החברות שלהן כל פעם שהוא עובר, ואני לא יכולה לסבול את זה.

אז יום אחד, כשג׳ניפר קטעה את השיחה שלנו עם משפט דבילי, צעקתי עליה:״את לא רואה שאנחנו באמצע משהו? למה תמיד חשוב לך לבוא לדבר איתו תמיד כשאני מדברת איתו? את כזאת

ילדה מעצבנת!״ התפרצתי עליה, ונהיה נראה כאילו היא טיפה נפגעה. 

״למה את לא רוצה שבנות אחרות ידברו איתי בזמן שאנחנו מדברים?״ הוא צחקק. ״אני אוהבת אותך.. טיפ-טיפונת הרבה.״ התוודתי. ולשניה, נתנתי לפחדים ולנשימה שלי להשתחרר.

״את.. אוהבת אותי?״

״כן, ג׳יימס. מאז שאנחנו בני שלוש-עשרה״ אמרתי 

הוא התקרב אליי, ואני התקרבתי אליו. קרובים מספיק כדי להרגיש את הנשימות אחד של השניה, ובלי שום התראה מוקדמת, הוא נישק אותי. התנשקנו. 

הרגשתי שהרגליים שלי הפכו לג׳לי באותו הרגע, שמעתי את פעימות הלב שלו מהחולצה, ואהבתי את הדרך שבה הוא סידר את השיער שלי מאחורי האוזן שלי.

כשהשפתיים שלנו התרחקו, התחלנו לצחקק, ואז הוא תפס בידי ושאל: ״אז עכשיו באופן רשמי, אוונס, תצאי איתי?״ 

כמובן שהסכמתי, וקבענו ללכת להוגסמיד ביום שלישי. ההורים שלי מתלהבים מאז המכתב ששלחתי להם על כל מה שקרה, ואפילו מתחילים לקרוא לי

׳לילי פוטר׳, אבל לפטוניה ממש לא אכפת. (אהח…פטוניה.) בכל מקרה, למי אכפת? עכשיו אני אוהבת את ג׳יימס. הוא אוהב אותי. האימהות שלנו בסטיז עכשיו..

אני סוף סוף שמחה.

אל תפחדו להביע דעה בתגובות, מקווה שאהבתם❤️