אם סיריוס היה נשאר...

התאריך היה האחד בנובמבר, 1981.

איש גבוה בעל שיער שחור ארוך ועיניים אפורות נכנס לבקתה מבודדת שהייתה באמצע היער. בתוך הבקתה היה שולחן קטן, מטבח, מיטה ושני כיסאות. על אחד הכיסאות ישב אדם בעל פנים חיוורות ושיער חום בהיר שקרא ספר. האיש הגבוה

התיישב לידו והסתכל על העיתון שהיה מונח על השולחן. בעמוד הראשי של העיתון הייתה תמונה של אישה ג'ינג'ית צעירה, איש עם שיער שחור ומשקפיים, ותינוק קטן.

"סיריוס," האיש עם השיער הבהיר הניח את הספר על השולחן וחיבק את חברו. "זה אמיתי?"

"כן, רמוס. זה אמיתי." סיריוס, האיש הגבוה, ענה לו. "ג'יימס ולילי באמת מתים."

"זאת לא אשמתך." רמוס אמר לו.

"זאת כן אשמתי, רמוס. אני אמרתי להם לסמוך על זנב-תולע."

"וזה נכון מה שאומרים על התינוק?"

"הוא בסדר. ראיתי אותו אתמול בלילה." סיריוס ענה לו. "לא הייתי צריך לסמוך עליו. לא היינו צריכים לשנות."

"איפה הארי?" רמוס שאל.

"דמבלדור שלח את האגריד להביא אותו לבית אחותה של לילי."

"זו שלא באה לחתונה?"

"היא ולא אחרת." סיריוס אמר. "האגריד אמר לי שדמלבדור ידע שאבוא לבית. אתה לא מבין, רמוס. וולדמורט הרס לגמרי את הבית. גם החתול נעלם."

"הוא יחזור." רמוס אמר, ומזג מים לשתי כוסות. "כמו שאני מכיר את פינט, הוא תמיד יחזור להארי."

"אני מקווה. לקראת הערב אלך לביתה של פטוניה. תרצה לבוא איתי?"

"כמובן." רמוס אמר.

כשעה לאחר השקיעה, שני אנשים הופיעו בדרך פריווט, מול בית מספר 4. הרחוב היה שקט והבתים הגדולים והמרובעים היו חשוכים לגמרי.

"הם כבר יגיעו." סיריוס אמר לרמוס, ובדיוק באותו הרגע הופיע איש נוסף. הוא היה גבוה ורזה בעל שיער כסוף וזקן ארוך, משקפיים בצורת חרמש, עיניים כחולות ואף עקום. הוא היה לבוש בגלימה סגולה ארוכה.

"דמבלדור." רמוס הושיט את ידו והאיש המבוגר לחץ את ידו ואחר כך את של סיריוס.

"האגריד כבר יביא את הארי," דמבלדור פנה את סיריוס. "אבל אתה לא תיקח אותו, סיריוס. אני יודע שזה יהיה קשה לך, אבל זה לטובתו בלבד. אתה לא יכול לקחת אותו. אתה צריך להשאיר אותו פה."

"בבקשה אל תבקש ממני את זה, דמבלדור." סיריוס ביקש. "הם אנשים מזעזעים. היא לא באה לחתונה של אחותה רק בגלל מה שאנחנו. מה אתה חושב שיקרה אם נשאיר אותו פה? אל תבקש ממני להשאיר אותו פה, לבד. לא, אני לא מסוגל לעשות זאת."

"סיריוס, אתה תראה אותו שוב, אם מזה אתה פוחד."

"הוא איבד את שני ההורים שלו ביום אחד, ואתה באמת תגיד לי לעזוב אותו?"

"דמבלדור." אישה גבוהה בעלת מראה סבר פנים חמור, עם שיער שחור שאסוף בפקעת הדוקה, ומשקפיים מרובעים, הופיעה לידם. "רמוס, סיריוס, לא חשבתי שאראה אתכם פה."

"פרופסור מקגונגל, טוב לראות אותך." אמר רמוס וסיריוס הנהן.

"הצטערתי מאוד לשמוע על לילי וג'יימס, אבל אני שמחה שלפחות בנם יצא מזה בחיים."

"הוא לא סתם יצא בחיים, מינרווה." דמבלדור אמר לה. "אני מניח שכבר שמעת היום את כל השמועות?"

"שמעתי, אבל לא רציתי להזכיר, כי הן רק שמועות."

"איזה שמועות?" רמוס שאל את סיריוס.

"אומרים שאתם-יודעים-מי -"מקגונגל התחילה לענות, אבל דבריה נקטעו על ידי דמבלדור.

"זה תמיד נעשה כל כך מבלבל כשאומרים 'אתה-יודע-מי'." דמבלדור אמר. "כבר אחד עשרה שנים אני מנסה לשכנע את כולם לקרוא לו בשמו. אף פעם לא ראיתי סיבה לפחד להגיד את שמו של הלורד וולדמורט."

"אני מודעת לזה, אבל אצלך זה סיפור אחר. כולם יודעים שאתה היחיד שוולדמורט מפחד ממנו. בכל מקרה, אומרים שוולדמורט הצליח להרוג את לילי וג'יימס, אבל לא את התינוק הקטן. אף אחד לא יודע למה, או איך, אבל הם אומרים שכשהוא לא הצליח להרוג את הארי פוטר, כוחות הקסם שלו נשברו איכשהו, והוא פשוט נעלם. אתה יודע למה זה קרה? אתה יודע למה הוא לא הצליח להרוג ילד קטנטן, אחרי כל האנשים שהרג? איך הצליח הארי להחזיק מעמד?" היא שאלה את דמבלדור.

"אפשר רק לנחש. אולי אף פעם לא נדע." דמבלדור ענה לה. "אני מניח שהאגריד סיפר לך שאני פה?"

"בהחלט. האגריד יביא אותו?" מקגונגל שאלה ודמלבדור הנהן. "אתה חושב שזה בטוח להפקיד בידיו של האגריד משימה חשובה כל כך?"

"אני הייתי מפקיד בידיו של האגריד את חיי."

"לא שאני מנסה להגיד שאין לו כוונות טובות, אבל אי אפשר להעמיד פנים שהוא לא חסר אחריות. הרי יש לו נטייה ל... מה זה הרעש הזה?"

קול טרטור עמום הפר את הדממה סביבם. הקול התגבר והפך לשאגה ואופנוע אדיר ממדים צנח מהשמיים ונחת על הכביש לידם. ממנו ירד איש שהיה גבוה כמעט כפליים מאדם רגיל, ורחב לפחות פי ארקבעה. סבך של שיער וזקן הסתיר כמעט את כל פניו. בידיו הענקיות החזיק חבילה של שמיכות. בתוך השמיכות שכב תינוק שישן. שיערו השחור כיסתה את מצחו, אבל הם יכלו להבחין בחתך בעל צורה של ברק.

"האגריד, סוף-סוף." דמבלדור אמר להאגריד.

"סיריוס, רמוס, טוב לראות אתכם." האגריד אמר. "אדוני פרופסור דמבלדור, כבודו, גברתי פרופסור מקגונגל."

"אפשר אותו?" סיריוס שאל והאגריד העביר לו את התינוק הקטן. "הארי, אתה בסדר עכשיו. הכל בסדר. אנחנו ניפגש שתגדל, ואני אספר לך על אמא ואבא שלך. אני אוהב אותך כל כך." הוא נתן לתינוק הישן נשיקה על ראשו הקטן והעביר אותו לדמבלדור. "אתה יכול לטפל בצלקת איכשהו, דמבלדור?"

"אפילו אם יכולתי את הייתי עושה זאת. צלקות יכולות להיות דבר שימושי ביותר. הגיע הזמן להיפרד ממנו. אנחנו נראה אותו בעוד כמה שנים."

"תשמור על עצמך, הארי." רמוס חיבק את התינוק הקטן. דמבלדור הוציא מכתב מתוך גלימתו, תחב אותו בית שמיכותיו של הארי והניח את הארי על מפתן הדלת. הוא חזר לשאר, וכעבור כמה שניות הם נפרדו, וכולם עזבו חוץ מרמוס וסיריוס.

"תיתן לו לגדול." רמוס אמר לסיריוס בעוד הם מסתכלים על התינוק הקטן. "אתה תראה אותו כשהוא יהיה בן 11. תיתן לו להסתדר לבד."

"בסדר." סיריוס אמר ורמוס נעלם. למרות מה שסיריוס אמר, שניהם ידעו שסיריוס לא יעזוב את בנו של חברו הטוב ביותר.

_______________________________________________________________________________________________________________________________________________________
היי. מקווה שאהבתם ואשמח אם תגיבו.

זה רעיון שסתם חשבתי עליו אחרי שבזמן האחרון אני קוראת שוב את הספרים, ונראה לאן זה יתפתח.