סורי, אין תקציב

לתשומת ליבכם:

לשם שינוי, הארי פוטר דווקא כן היה נרגש לקראת השנה הקרובה. אומנם דמבלדור בדיוק הודיע על הקיצוץ הדרסטי בתקציב, ואומנם היציאה מהאולם הגדול הייתה חסומה על ידי ערימה אבסורדית של תלמידים מעולפים (והארי ממש היה צריך לשירותים) – אבל בכל זאת הוא האמין שהשינויים האלה עתידים לעצב את פני בית הספר לטובה. מכיוון שבית גריפינדור בוטל, הארי לא היה בטוח מה הוא אמור לעשות עכשיו. איזה בן מוגלגים אחד שלא מפסיק להציק לו (משהו קולין קריווי, הוא לא זכר בדיוק) הציע לו פשוט להתמיין דרך Pottermore. לחוצפן הזה אין גבולות, הוא אשכרה הקים אתר מעריצים על שמו. 

הארי למד מחייו כמפורסם שצריך להיות מנומס למעריצים שלך, ולכן הוא לא העיר לו – רק שפך עליו מים רותחים. הניקוז של האולם הגדול כבר ימשוך אליו את כל התלמידים המעולפים בתום הערב הזה, ככה שלא היה צריך לדאוג יותר מדי.
דמבלדור כיחכח בגרונו, והארי נדרך. יכול להיות שהוא עומד לקצץ בעוד דברים?
"רק דבר אחרון," הצהיר המנהל, סוקר את התלמידים והמורים הנותרים בעיניים בוחנות. "מכיוון שנפטרנו מחלק גדול מבית הספר שהיווה בעיקר דמויות משניות, אין כל כך טעם בבתים בכלל. זה לא עניין של תקציב הפעם, זה פשוט נראה חסר טעם."
גל של הסכמה עבר בין שולחנות הבתים. הארי משך בכתפיו, נראה לו הוגן שאם כבר ביטלו את גריפינדור, יהיה נכון לבטל גם את השאר.
"במקום ארבעה בתים, יהיה מעכשיו רק בית אחד," המשיך הפרופסור. אותות האישור מהתלמידים התחלפו בלחשושים מודאגים. הארי פנה להביט בחבריו הטובים, ורק אז נזכר שהם מעולפים.
"והבית הוא…" דמבלדור המתין לכמה שניות, נותן למתח לכרסם את הארי מבפנים. נו, תגיד כבר מה הבית! תגיד!
"הפלפאף," סיים הפרופסור, וכל התלמידים באולם הגדול התעלפו.

"אגואמנטי מקסימה!" קרא דמבלדור (למרות ש"מקסימה" זה קונספט שהגיע רק מהסרטים) וכיוון את השרביט לעבר תקרת האולם הגדול. כל תלמידי הוגוורטס קיבלו זרם אדיר של מים ששצף עליהם מהתקרה, והתעוררו בבת אחת. "ברוכים המתעוררים." הכריז דמבלדור.

"רגע, פרופסור," צייצה אליסיה ספינט. "אם יש בית אחד אז במי הוא יתחרה? ואם הוא לא יתחרה באף אחד אז למה צריך שהוא יוגדר בכלל כבית?"

"אפשר פשוט לקבוע שמעכשיו אין בתים," הסכים איתה לי ג'ורדן.

"לא." התעקש דמבלדור. "מהיום יהיה רק הפלפאף. כולם יהיו בהפלפאף."
"ומה עם המיון? מה איתו?" שאל פליטיק בחדוות ניצחון, כאילו הוא הצליח ללכוד את מנהל בית הספר בפינה.
"הו, שאלה מצוינת, פרופסור פליטיק. אבל לא אמרנו לך כבר להתחפף מפה?" אלבוס נשמע מעט נרגז. "אתה לא מעניין אף אחד. ולשאלתך, מכיוון שאנחנו משלמים דמי שכירות למצנפת המיון זה יהיה בזבוז לא נחוץ של כסף אם לא ננצל את זה כראוי."
"רגע, מה?" הארי בדיוק התעורר מהעילפון הרגעי שלו לשמע ההצהרה המגוחכת של פרופסור דמבלדור. "אתה אומר שיש בית אחד, ואנחנו בכל זאת הולכים להתמיין?"
דמבלדור הינהן נמרצות. "כן, אני שמח לראות שאתה קשוב, הארי יקירי," הוא אמר לו ברוך.
"אה, יופי," הארי השמיע קול של 'פיווו', שמשמעותו 'איזה מזל'. "אז זה הגיוני לגמרי, סליחה שפיקפקתי."
ובנימה זאת החלה מלאכת המיון. בגלל ששלושה מהבתים בהוגוורטס בוטלו ונשאר רק בית אחד, כל התלמידים היו צריכים להתמיין מחדש. מסיבות רבות ומגוונות (עיין ערך נפוטיזם), הארי פוטר היה הראשון להתמיין למרות שזה לא מסתדר אלפבתית.
מינרווה מקגונגל נראתה נרגשת מהרגיל כשהארי התקדם לעבר השרפרף.
"חשוב לזכור, נשימות," היא לחשה, והארי לא היה בטוח אם היא אמרה את זה אליו או לעצמה. "וואו, אני לא יכולה לחכות לראות לאן תתמיין," ('כן, זה ככל הנראה היה לעצמה,' חשב הארי).
"עכשיו הנח את המצנפת על הראש," אמרה מקגונגל, שהייתה כל כך מרוכזת בעצמה שהיא בטעות צייתה להוראות ושמה לעצמה את הכובע.
"אזקבאן!" צרחה המצנפת, וכל האולם התמלא בקריאות בוז.
"לא, אני לא רוצה לחזור לשם," ליחששה מקגונגל בחרדה. "רק לא לחזור לשם…"
"למה, דווקא שמעתי ששיפצו שם משהו-משהו," סיפר ברטי קראוץ' הבן ממקומו בכיסא הבושה (אי שם במעלה התקרה המכושפת).
"אה, סבבה," המורה לשינוי צורה משכה בכתפיה, וקראה בקול: "אציו מקגונגל לאזקאבן!", למרות שבימינו אפשר פשוט להתעתק.
"איזה גזורה," אמר דמבלדור בשלווה. "לא ככה עושים את זה! תראי, זה אציו, לא אציו, באמת. מישהו לימד אותך גראמר?"
"לא," נהמה מקגונגל בראש מושפל, אבל אף אחד לא שמע אותה שכן היא הייתה במרחק עשרות אלפי קילומטרים מבית הספר. למקגונגל, כמו לרוב החתולים, כידוע, יש שמיעה יוצאת דופן – לכן היא הצליחה לשמוע את פרופסור דמבלדור.
"יו מקי!!!" צעק עליה סוהרסן מזדמן. "מה הסיכוי שאת ואני נהיה פה באותו זמן!!!!"
ולצורך השמירה על דירוג נמוך לפאנפיק נעבור חזרה למר פוטר. הסוהרסנים הסוטים האלה…
"הארי, למה שלא תחבוש לעצמך את הכובע?" הציע דמבלדור.
הארי עמד להתווכח שהוא לא רוצה לגרום לעצמו להתכווצות שרירים, אבל המבט של המורה הבהיר לו שזה לא הזמן לזה. הוא הושיט את ידו אל המצנפת (בעוד כאב חד של עשרות סכינים עובר במורד זרועו) והניח אותה על קודקודו באנקה.
"רק לא הפלפאף…" הוא לחש. "רק לא הפלפאף… בבקשה…"
"בואו נחשוב," הידהד קולה של המצנפת. "אני רואה שיש לך את הצימאון… כן, ואת הרעב… כן, ואת כל האוכל הזה, איך בא לי אוכל עכשיו… למה לא משתפים אותי בסעודה של הוגוורטס, לא מגיע לי לאכול?? להפלפאף אשלח את זה שבראשו חרוט כי תכונותיו המובילות תבונה ולמדנות. ואת אשר ניכר בו צורך באנציקלופדיה, אודיע חיש את זה האיש להאשים בהומופוביה."
"היי, זה אפילו לא מתחרז!!!" נעלב הארי. כל האולם בהה בו. רגע, רק הוא שומע אותה? הזוי רצח. מה נסגר חחחחח.

הארי קם והלך לעבר השולחן של גריפינדור במרדנות (או בטעות, מי יודע). "מה אתה עושה!!!" צרח עליו פרסי וויזלי. "אסור לתלמידי בית הפלפאף להתקרב לשולחן בית גריפינדור!!! זה כתוב בעמוד 452 של הוגוורטס תולדות וגם בחוק מספר 574 בחוקת הוגוורטס העתיקה!"

"אוקיי קרקר," אמר הארי בזלזול. הוא לא באמת הבין את פירושו של הביטוי, אבל הוא היה די בטוח שזה נורא מעליב.

"וואי איך בא לי קרקר," נהם האגריד. "למישהו יש קרקר?"
"כן, כן! בורכנו בתקציב עתק ואנחנו יכולים לחלק עכשיו קרקר אחד לכל תלמיד בהוגוורטס!" צהל דמבלדור. "חוץ מגרגורי גויל. לגויל לא מגיע, כי הוא טרול."
"תכלס," גויל משך בכתפיו. "נשמע הוגן."
כל התושבים באולם הינהנו באישור. סוף סוף נושא שאפשר להסכים איתו פה אחד.
"טוב, מה עם הקרקרים שהבטחת," אנתוני גולדשטיין התרעם. "אי אפשר קידוש בלי קרקרים."
"התכוונת לסעודת פתיחת שנה, גאון," ירד עליו טרי "גוגל" בוט. לא הרבה יודע שאדון בוט הקים את גוגל, שנקרא על שמו האמצעי.

אופס, נגמר התקציב לפרק ההמשך. כנראה לא היה חכם כל כך לבזבז את הכול על קרקרים של רמי לוי. טוב, אולי ביום מן הימים (ועם השוחד הנכון) נמשיך את הפאנפיק המיותר הזה. מה אתם אומרים? ובינתיים, הנה פספוסים בחסות ג'וצי קרקרים מזהב טהור:

קולין התמוסס, פשוטו כמשמעו. הוא כל כך התרגש מהזכות להירטב על ידי הארי פוטר שהוא הפך למכשפה מדורותי ואז התמוסס.

-~-

שיט, הוא חשב על ניקוז. עכשיו הוא עוד יותר צריך לשירותים.

-~-

דמבלדור כיחכח בגרונו:
"אההמאמה אהמהממה! אוהוהו!! אכחאחהחכאחהה… שנייה, אוקיי."

"אפשר להציע לך לכסנית לגרון?" שאלה פרופסור אמברידג' באדיבות. דמבלדור סירב אבל אמברידג' בכל זאת הציעה לו.

-~-

"מעכשיו הבית היחיד שיישאר הוא סלית'רין!"

"רגע, זה בכלל לא דמבלדור, זה וולדמורט!" צעק מישהו מאיפשהו. דובי רץ ומשך את מסכת הדמבלדור מעל פני המתחזה.

"אוף, עליתם עליי." נאנח וולדמורט. "נעבור לתכנית מספר שישים ותשע."
"נו, אל תהיה חובבן," הארי ציקצק בלשונו. "כולם יודעים שדמבלדור משוחד בכלל נגד סלית'רין, הוא בחיים לא יגיד דבר כזה."
"כן… אני יודע…" וולדמורט אמר באכזבה עצמית. "פשוט קיוויתי ש…"
"שלא נשים לב?" ג'יני לעגה. "באמת וולדי, אתה יותר טוב מזה."

-~-

הארי נחרד. "וולדמורט, למה יש לך אף??? זה הורס את כל הרעיון של הדמות שלך!!!1111"

-~-

"מעכשיו הבית היחיד שיישאר הוא…" דמבלדור השתמש בבצלצל :מכריז:, וכל הקהל נדרך. "סלית'רין!"
"אויש, זה כזה מתאים לך," אמרה צ'ו צ'אנג בקול מאנפף. "זה כזה וולדמורטי, נו באמת. לא מקורי. סתם רודף אחרי טרנדים. אני עושה אנסאב."

-~-

"הפלפאף!" צעקה המצנפת.

"ז'!!"

"בהחלט." הסכימה איתו המצנפת. "האות השביעית באלפבית העברי בהחלט הולמת אותך."

-~-

זה באמת לא התחרז, אבל עם הזמן הארי למד להבין שגם כשהצדק איתך, אתה לא תמיד יוצא עם ידך על העליונה. וכך הארי גדל בבית הפלפאף והקים שם משפחה. הוא חי בבית צנוע ובלי הרבה מקום, ולמד תורה למחייתו. ומה אתם עשיתם היום???

-~-

(או בטעות, מי יודע. בגלל הטבע העממי של הסיפור, קשה לדעת מה היו כוונותיהן של כל הדמויות המקראיות הללו. "היי!!! מה זה צריך להיות!!!" צרח פרסי. "אסור לכתוב כל כך הרבה טקסט בתוך סוגריים!!!")

-~-

הוא לא באמת הבין את פירושו של הביטוי, אבל הוא היה די בטוח שזה נורא מעליב. וזה בסדר, כי הוא רצה להעליב את פרסי. לכן זה גם לא ממש הצדיק את העשור שהוא בילה בכלא אחר כך.

-~-

"מאה נקודות מהפלפאף!" הכריז פרסי.

"רגע, זה לא הוגן!" הזדעק איתמר פינץ' פלצ'לי, האח התאום האבוד של ג'סטין המכונה פונץ' בננה. "אם גריפינדור יכולים להוריד להפלפאף נקודות אז אנחנו לא ננצח בחיים!"

-~-

"וואי איך בא לי קרקר," נהם האגריד. "למישהו יש קרקר?"

הוא תפס באגרוף הענקי שלו את אדון פילץ', שניסה להתגושש בו אך לשווא. ארגוס נקבר בחצר בית הספר, יהיה זכרו ברוך.

-~-

צהל דמבי, התאום האבוד של במבי.

-~-

כל התושבים באולם הינהנו באישור. סוף סוף נושא שאפשר להסכים איתו פה אחד. למעשה, גם אתם הקוראים הסכמתם, ובזה מיצינו את הקונספט של הפאנפיק. להתראות קוראים יקרים, אל תשכחו לחגור חגורות בטיחות. לוקהרט קרדי-

"חכה רק רגע אחד," נהם קול מהצד השני של האולם. אוי לא, מאיר תפס אותנו!
"לאלא, אני נשבע שלא עמדתי לגנוב זכויות יוצרים לפאנפיק שלך באמת," רוזנ התרפס על שתי ברכיו, או אנערף מה שלא עושים כשממש מתחננים בפני מישהו.
"אני יודע בדיוק מה תיכננת לעשות, ואתה כבר בצרות בחורצ'יק," רגע, ממתי מאיר מדבר ככה??
"זה בכלל לא מאיר," חשף איתמר בידענות. "מדובר בחיקוי זול. נראלי לי מיליון שקל בול."
"מיליון זה זול??" צרח החיקוי.
"ודאי שכן, אחרי שמוציאים שיר כזה רווחי."
"טוב, תכלס. צודק, אחי."

"לול יאפ."
"טוב זזתי אני צריך ללכת לשיר את השיר שלי."

"אחי פשוט תקליט את זה פעם אחת מה נסגר."

"לא, ניסיתי, אי אפשר. זה שיר שהוא רק בלייב."
"יאללה מותק בוא נגמור כבר את הפספוס הזה."

-~-

"התכוונת לסעודת פתיחת שנה, גאון," ירד עליו יואן אברקרמבו. "היי, אני יודע שאני לא חשוב אבל לפחות תכתבו נכון את השם משפחה שלי, יא חארות!!"

כל הזכויות שמורות בכספת. את הכספת זרקנו לים. ואת הים שמרנו בכספת. נראה אתכם מוצאים. :מרושע:

הפרק הקודם		הפרק הבא