יומנה של תאליה

מוקדש למיכל בסוף גם אני יהיה דוסה

אני לא יודעת כמה זמן אני כבר צועדת, לא מרגישה את הרגלים מעייפות, הבטן מקרקרת, אבל נגמר לנו כל האוכל שלקחנו מהבית.

לוק כבר משתגע מכל המפלצות שרדפו אחרינו! לפני שבוע המפלצות הרסו לנו את המחבוא ששם היה את הבגדים שלנו, האוכל, השקי שינה, הנקטר והאמברוסיה.

היום אני ולוק הגענו לשדה, שמענו קול וההינו בטוחים שזו מפלצת, ואז יצאה מהשיחים ילדה קטנה, בת 7, לובשת פיג'מה, שיער בלונדיני מתולתל פרוע ועניים אפורות כמו סערה.

כשהיא ראתה אותנו היא נופפה בפטיש, שכנראה היה הכלי נשק שלה. היא קפצה על לוק והניפה את הפטיש שלה כדי להכות אותו, אבל התנועות המהירות של לוק הצילו אותו.
לוק חסם אותה בחנית שלו והילדה הניפה שוב את הפטיש שלה אבל לוק העיף לה את הפטיש מהיד בחנית שלו אבל הילדה התנפלה עליו בידים חשופות והפילה אותו לקרקע והרביצה לו.

אני לא ידעתי מה לעשות אז שרקתי את התיק שהיה לי עם מעט הדברים שנשארו לנו והוצאתי את החרב שלי, אבל לא הנפתי אותה.
"לוק" צעקתי, "היא בסך הכל ילדה קטנה!" לוק הצליח להתגלגל, הילדה שכבה על הקרקע. לוק רכן מעליה, מתנשף.
"עופו מכאן, מפלצות!" צעקה הילדה.

"הכל בסדר" ניסה לוק להרגיע אותה.

"לכו מכאן!" צעקה.

"אנחנו גם נלחמים במפלצות" הסברתי לה.

"אתם... כמוני?" שאלה במבט חושד.

לוק ואני הנהנו ולוק קם מהילדה ועזר לה לקום. "איך קוראים לך, ילדה?" שאל לוק.

"אנבת'" היא ענתה ועיניה נצצו. "לי קוראים תאליה ולו," סימנתי על לוק, "קוראים לוק."

"איפה המשפחה שלך?" שאל לוק.

"הם לא אוהבים אותי אז ברחתי" ענתה אנבת'.

"טוב, בואו נעוף מפה לפני שיופיע פה איזה מיניאטור או מפלצת אחרת" אמרתי.

"רגע אז... אתם לא הולכים להחזיר אותי למשפחה שלי?"
"מה פתאום? כולנו משפחה אחת עכשיו. ואני מבטיח לך שאני לעולם לא יפגע בך, אנבת'" אמר לוק.