שלום.אני יוסטה.

שם הפיק:שלום.אני יוסטה.
כתב\ה:עמית גנון.
כל הזכויות שמורות לג'יי.קיי.רולינג.
קריאה מהנה!

איזה מסיבת יום הולדת עגומה.כמעט נרדמתי.רק עוגה.וזה בשבילי.
כי לי יש יום הולדת.20.די מוזר,בעצם,לעבור לעולם המבוגרים.הגדולים.לעזוב את גילאי העשרה ולהיכנס לעולם האמיתי.לעולם שבו אין חיוכים וצחוק בכל פינה וחור.לעולם שבו יש חילוקי דעות.משא או מתן.מלחמות.ריבים.בקיצור,העולם האמיתי.
לעזוב את גילאי העשרה,כמו שאמרתי.לעזוב את הציפייה המתוחה של נשיקה ראשונה,את ההתרגשות כשמגלים אהבה ראשונה.את האכזבות.הסודות.והשקרים.הו,כמה שקרים הייתי משקרת להוריי בזמן העשרה שלי!כמה סודות הייתי מסתירה מהם ומחבריי!
והיה עוד דבר שכאב ליבי עליו.
ספרים.כל ספרי הפנטזיה שכה אהבתי!חייתי דרך אדוארד ובלה,נשמתי דרך ארגון...
אבל,סדרת הספרים היקרה לי מכל.הארי פוטר.חלמתי עליו-ישנה וערה.לפעמים אפילו הייתי עושה את ג'יני,או הרמיוני,מול המראה.
כה אהבתי את סדרת הספרים הזו.כל כך אהבתי.חברותיי היו קוראות לי פוטרית.איזה כינויים לא הדביקו לי.
כשנסענו לאנגליה איתרנו את מקום מגורייה של רולינג.והיללתי אותה ושיבחתי(עם סומק קל על לחיי)על כתיבתה הנהדרת והמותחת.פגשתי את אמה ווטסון.
אך כל זה היה כלום לעומת מה שקרה ביום הולדתי ה-20.המעבר מגיל העשרה לעולם האמיתי.

                                                                                                    ***

"מזל טוב,יקירה שלי!"קראה סבתא אנדריאה,ונשקה על לחיי בשפתיים רועדות.סבתא המסכנה.בת 92-וכל כך...חזקה.כל כך בריאה.לעיתים רחוקות חלתה.ושמחתי בשמחתה.
"גם לך,סבתא.היום את בת 92!"קראתי ונתתי לה את המתנה הקטנה שקניתי לה,לסבתא היקרה לי מכל.אמא די התפלאה שאני וסבתא נולדנו באותו תאריך.ה-1 באוגוסט.
"מה זה משנה אני?"צחקה."העיקר שאת מאושרת!"
אמא בכתה מהתרגשות.אמא שלי,סוזי,לא מסוגלת לעבור יום ללא בכי.או שזה בגלל מריבה שהייתה לה בעבודה עם המנהל שלה,או שזה היה בגלל שאבא צעק עלייה או רב איתה,או שזה בגלל מכה שהיא קיבלה,או בגלל התרגשות.היום זה היה בגלל האפשרות האחרונה.עם הדמעות שלה היה אפשר למלא דליים לחברת המים.
"אוי,יוסטה יוסטה..."חיבקה אותי אמא.לעזעזל עם אבא,חשבתי.הוא אף פעם לא הגיע ליום הולדת שלי.העבודה הייתה כמו אשתו השנייה והבנים שלא היו לו(אני בת יחידה).
"טוב,אני עולה שנייה לחדר שלי,"אמרתי.אלוהים,אני כל כך מסריחה.כנראה בגלל שרצתי הביתה,ולא נהגתי בשברולט המהממת שלי.
עליתי והחלפתי את הגופייה האדומה והג'ינס הצמוד בשמלה לבנה וצמודה.קלתי צמה מהירה ומשעיר הארוך והחלק,חידשתי את הפרנצ'הסדוק שלי,עד ש-
"סליחה?"
אני אומרת לכם,הרגשתי כאילו אני עומדת להתעלף.פתחתי את הפה כדי לצרוח את הצרחה של החיים שלי,אבל יד הונחה על פי.היא הייתה כל כך חזקה.
"אני ממש ממש ממש מצטערת,"אמרה הדוברת קול שבהחלט היה בו צער."אני פשוט לא רוצה להתגלות.בואי תשבי על המיטה ואני אגיד לך הכל!"
הקול היה מוכר איכשהו.כאילו שמעתי אותו בעבר,אבל לא הייתי בטוחה.
הדוברת הורידה את ידה מפי.כשהסתובבתי להחטיף לה באמ-אמא שלה,נפערו פי ועיני גם יחד כאילו מישהו לחץ על כפתור לפתיחת פה ועיניים,וידי המאוגרפת נשארה תלויה באוויר.
לא.לא יכול להיות שזה קורה לי.לא יכול להיות ש...
"אה...את...את..."אלה ההברות היחידות שיצאו לי מהפה.הורדתי את ידי לאט לאט,בהדרגה.הבטן והידיים רעדו לי בהרמוניה מלאה.
"אני מה?"היא שאלה.אני פשוט לא מסוגלת להגיד את שמה.
"את..."
"אני מה?תשבי פה,אני יסיבר לך הכ-!"היא התחילה להסביר,אבל אז שמה חדר לי לתודעה וצרחתי את שמה שידעתי והכרתי כל כך הרבה שנים.
"ג'יני וויזלי!!!!!!!!"

תגובות...?

		הפרק הבא