אילו לא היה וולדמורט ולא היה רשע

כל הזכויות שמורות לג'יי.קיי.רולינג

"ואאאאההה! וואאאההה! וואאאההה!", נשמע קול בכיו של התינוק שנולד לפני בסך הכל מספר שעות, שעה שהאחות בעלת הידיים הרכות מיהרה להרים אותו ולנדנד אותו בכפות ידיה עד שנרגע. האם הטרייה בדיוק התעוררה. היא שכבה במיטתה הנוחה, וניסתה לחזור לישון. כאשר הבינה שהיא לא עומדת להצליח, היא נפנתה להביט בילד הראשון שלה. היו לו עיניים ירוקות בוהקות בדיוק כמו שלה, שיער שחור פרוע בדיוק כמו של בעלה ועור לבן. הוא מצץ את המוצץ הקטן שלו והביט בה בעיניים מתוקות כל כך.

"הוא כל כך חמוד ויפה...", לחשה. האחות חייכה לעברה.

הם היו במלחקת היולדות שבקומה השנייה של בית החולים, בחדר 734. על המיטה לימינה של האם הטרייה - הלא היא לילי פוטר, ישבו זוג צעיר והביטו בתינוק שלהם, שנולד לפני שבוע בלבד. לפני שלושה ימים הם החליטו לקרוא לו נוויל. נוויל לונגבוטום.

על כסא מול המיטה ישבה בנינוחות סבתו של התינוק, ואכלה עוגייה. היא פטפטה בנחת עם הורי התינוק, שנראו בערך בגילאי העשרים.

"אז את מי חשבתם למנות לסנדק שלו?" שאלה הסבתא החביבה, בדיוק כשג'יימס פוטר, בעלה של לילי, נכנס לחדר כשחיוך מרוח על פניו.

"הו, לילי, את... וואו, הוא נראה בדיוק כמוני! הו, רק את העיניים הוא קיבל ממך... הוא כזה מתוק!"

ג'יימס נשק לתינוק בעדינות על לחיו הרכה, ולקח אותו מידיה של האחות. חיוך הפציע על פניו של התינוק.

"הוא ממש אוהב אותך, ג'יימס...", אמרה לילי, מחייכת.

"אני חושב שכדאי כבר למצוא לו שם, הלא כן?"

"כמובן... אני מנסה לחשוב, אבל... לא מוצאת".

"מה דעתך על... הארי?"

"הארי...", הרהרה לילי והביטה בפניו של התינוק. "כן, השם זה בהחלט הולם אותו, אני חייבת להודות. ושמו השני יהיה ג'יימס - הוא כל כך דומה לך, וכל כך אוהב אותך". היא הסתכלה על ג'יימס. הוא השיב לה מבט. שניהם חייכו זה לזה.

"הארי ג'יימס פוטר... שם מושלם".

"אני חוזרת לנוח", פיהקה לילי ונשכבה בחזרה במיטתה. "תעיר אותי בעוד שעתיים בערך, אם עדיין לא אקום". היא שמעה מעין מלמול של הסכמה, והתהפכה לצד השני, כך שפניה היו מופנות לחלון המחופה בווילון זהוב.

"הלוואי שגם אותי הוא יאהב כך, כמו שהוא אוהב את ג'יימס...", היא חשבה, והניחה לראשה לצנוח על הכרית הרכה והנעימה, המצופה ציפית סגלגלה בעלת עיטורים לבנים.

השמש היוקדת העירה את לילי בפתאומיות בבוקר יום שישי. אמנם בדרך כלל היא לא אהבה לקום בפתאומיות, אבל הפעם היא דווקא שמחה שזה קרה. ג'יימס כבר לא שכב על המיטה שלצידה, וגם הארי בנה כבר לא היה במיטתו. היא התארגנה בזריזות וצעדה לעבר הסלון, שם מצאה את הארי משחק בצעצועים שלו על השטיח שלמרגלות הספה החומה. נברשת כסופה מנצנצת האירה את פניו הקטנים של התינוק בן השנה. היא מיהרה להרים אותו ופנתה לעבר המטבח; שם מצאה, כמו שתיארה לעצמה, את בעלה - ג'יימס פוטר. הוא עמד וטיגן קותלי חזיר בשפע כשעל השיש לצידו עוד קערה מלאה בקותלי חזיר שכבר טוגנו, ועל השולחן מאחוריו בייקון וחביתות.

"מה אתה חושב שאתה עושה, אתה מוכן להסביר לי, ג'יימס?", התנפלה עליו.

"מכין את הארוחה הטעימה ביותר שאי פעם נאכלה בבית הזה, לכבוד יום ההולדת הראשון של הארי המתוק!", אמר בעליזות, והסתובב אל לילי כך שלא שם לב שקותלי החזיר הולכים ונשרפים.

"אתה השארת את הארי לבד לשחק על השטיח, ללא השגחה! אם הוא יקבל מכה, הא? ואם הוא יזחל מתחת הספה? ואם הוא ימצא משהו קטן, שאסור לו לאכול, ויתחיל לנסות לבלוע אותו, מה יקרה אם הוא יעשה את זה, הא? אתה מוכן להגיד לי - איך העזת לעשות את זה?"

הבעת הבנה התפשטה על פניו של ג'יימס בעת שדיברה. בזמן שצעקה עליו הלכה ונהפכה הבעתו ללחוצה, וכשהביטה בו בעיניים קודחות, מצפה לתשובה, הוא מילמל:

"א-אני לא-לא חשבתי על זה..."

"לא חשבת על זה, הא? אז יש לך מזל שלא קרה לו כלום, כי אחרת..."

"ה-הבנתי, ת-תודה", הוא ענה.

"ובכלל לא ככה מכינים בייקון! וחוץ מזה שקותלי החזיר האלה כבר שרופים למדי. ו - תגיד לי, איך הכנת את החביתות?" היא שאלה בחשש, מציצה בהן.

"כמובן - 8 ביצים, כף סוכר, שתי כפות קקאו, מעט שמן, שתי כפות חמאת בוטנים, אבקת אפייה, ושלוש כפות קמח. את כל התערובת ערבבתי עד ההגעה לצבע אחיד, טיגנתי עד שהכל קיבל צבע חום-צהוב, ואז העברתי לתנור ואפיתי בחום של 190 מעלות למשך 23 דקות!", הוא דיקלם. קולו העליז חזר אליו.

לילי הסתכלה עליו בחרדה עמוקה, ואמרה:

"ערבבת שני מתכונים! המתכון לחביתות לכל המשפחה הוא 4 ביצים ומעט שמן - ולטגן שהחביתה מקבלת צבע חום-צהוב. כל השאר זה מתכון להכנת מיני מאפה קקאו-חמאת בוטנים!", היא השתדלה להישמע מנומסת ככל האפשר. אבל כעסה התפוגג כלא היה כשראתה את הבעת הבלבול ואחריה את הבעת ההבנה הדאוגה שעלו על פניו של ג'יימס.

"זה בסדר", אמרה. "סליחה שצעקתי. בוא תראה איך עושים את זה".

ראשית, היא נופפה בשרביטה והעלימה את קותלי החזיר, הבייקון וה"חביתות" שהכין ג'יימס. שנית, היא כיוונה את שרביטה לעבר המחבת וקראה: "התקרצף!"

אחר כך, היא טיגנה מחדש את קותלי החזיר והפעם עם כמות נכונה של שמן, בשונה מג'יימס. היא גם לא הניחה להם להישרף. היא הניחה את הצלחת של קותלי החזיר המוכנים על השולחן והחלה להכין את הבייקון והחביתות. כשסיימה, הביע ג'יימס את התפעלותו.

"את כל זה עשית כשהארי בידיים שלך! טוב שאת זאת שמכינה את האוכל בדרך כלל..."

לילי ציחקקה. היא קירבה אל השולחן מעט את הכסא של הארי, והושיבה אותו עליו. אחר התיישבה והחלה למלא את צלחתה ואת צלחתו של הארי במעט מכל דבר.

"האמת", אמרה לילי, "מרשים מאוד דווקא, מה שעשית הבוקר". אמרה לילי והביטה בפניו של ג'יימס.

"אני?" הוא נדהם.

"כן, אתה! אלא מי?"

"על מה את מדברת?"

"קמת לפניי. וחוץ מזה, היו לך כוונות טובות. אם להודות באמת... התעלית על עצמך הבוקר, חייבת להודות".

ג'יימס מיצמץ בעיניו. ואז הוא חייך. לילי ציחקקה שוב. היא נשקה ללחיו, ואחר נשקה גם ללחיו של הארי. הוא חייך חיוך גדול ורחב וציחקק גם הוא.

חלומה התגשם. הוא אהב אותה בדיוק כמו את ג'יימס.

"אז מה את אומרת, נצא לבלות? בכל זאת, יום הולדת שנה לתינוקי הזה! איך הוא גדל..."

"הזמן עובר כל כך מהר... מרגיש כאילו רק אתמול הוא נולד..." הפעם היה תורו של ג'יימס לצחקק. הם סיימו לאכול, ויצאו לבלות עם הארי. למען האמת, הם לא כל כך ציפו שהוא יהנה - הם חשבו שהם יהנו יותר ממנו, אבל הם גילו שהוא דווקא נהנה מהיום הזה מאוד.

"זה היה היום הכי טוב בחיים שלי", לחשה לילי לג'יימס רגע לפני שהתהפכה במיטתה לצד השני ונרדמה כשחיוך רחב מרוח על פניה.