בורות הת׳סין

אני חושב שאני הולך למות.

אני כבר שנה במקום המקולל הזה, בורות הת׳סין.

בכל יום אנשים מתים. הנוגשים הצליפו בהם למוות. ראיתי את זה בעצמי

.

בזמן שאני שורט את ידי וקורע את בשרי בחיפוש אחר המתכת הארורה הזאת, אטיום, אני חושב: אילו לא הייתי מנסה לגנוב את השקיק ההוא, לא הייתי כאן היום. אני מקלל בליבי את היום הזה.

ניסיתי לגנוב שקיק, שלא היה לי מושג שהוא מלא בתיבות. הייתי בטוח שהוא מלא באוכל. לא שזה משנה במיוחד. כשניסיתי לשלם עבור כיכר לחם, אסרו אותי ושלחו אותי לכאן, לגיהנום.

עד עכשיו היה לי מזל. בכל שבוע הצלחתי למצוא גיאודה אחת.

אבל כנראה שהמזל שלי נגמר.

זה כבר היום השישי שלא הצלחתי למצוא גיאודה, וכנראה נגזר עלי למות מחר.

כמו כל יום, קמתי בחמש בבוקר, להתחיל לחפש. ירדתי אל הסדק שבו מצאתי את רוב הגיאודות. מי יודע. אולי ישחק לי המזל.

אני זוחל על גחוני, מגשש בנקיקים, מפשפש במערות הקטנות, אבל איני מוצא כלום.

אני חושב שבקרוב יחשיך. אני אצטרך לעלות למעלה, אל מותי.

ואז…

אני רואה אותה.

בתוך כוך פצפון, אני רואה זוהר. אני שולח בלהיטות את ידי לשם, ומתעלם מהכאב.

זהו. היא בידי. אני אזכה לחיות עוד שבוע. אני מתייפח מאושר.

אני מתחיל את דרכי בחזרה למעלה, ושומר על הגיאודה מכל משמר.

כשאני מגיע למעלה, אני מייד מרגיש שוט על גבי. כבר התרגלתי. אני מרים את מבטי אל על, ורואה את הנוגש.

הוא אומר לי: ״הגעת מאוחר היום, סקאא.״

״מצאתי את הגיאודה זה עתה, אדוני״

״תביא״

אני מושיט לו את אוצרי.

״נראה טוב. תחיה עוד שבוע נוסף, זבל.

וכברכת פרידה אני מרגיש סטירה.

אני הולך למזרן המתפורר שלי. סוף סוף אני יכול לקרוס ולנוח אחרי יום מתיש של עבדות.

כי אלו חיי, חייו של לנדיף סקנטר, סקאא, עבד בבורות הת׳סין.

רוני ממש עבדתי על זה המון!!!!! פליייייייז תאשרי לי!!!!!!!!!!!!