נמאס

הוא זרק את הכוס שהייתה בידו וזו התנפצה לקול הדממה השקטה שהשתררה באחוזה

הוא הביט בכוס המנופצת שכל שבריה היו פזורים בסלון הבית

הוא עצם את עיניו והזכרונות מהעבר עלו בו

הוא אביו ואמו יושבים ביער, אוכלים סנדוויצ'ים פשוטים וצוחקים יחד…אביו מלמד אותו לעשות כשפים והוא מחייך אליו כשהוא מפיק קסמים מהשרביט…אימו מלמדת אותו איך לסדר את השיער כדי שיראה נאה ומטופח, מלטפת את ראשו בחיבה…הוריו יושבים על מיטתו ומסבירים לו למה עליו להתנהג באצילות לדמו הטהור.

ואז הזכרונות השתתנו ונעכרו…הוא ראה את אביו צועק על הגמדון שלהם ועיניו רושפות מזעם…אימו בוכה חרישית בצד הסלון על יד האח החמימה…הוריו מזדעקים לקריאה שעלולה לא להחזיר אותם…הבוס בגדול מענה אותו וצוחק...חריטה על היד שכואבת ומייסרת אותו בכל לילה מחדש…

הוא פקח את עיניו

נמאס לו. כל כך נמאס לו.

נמאס לו מהחיים שלו , שר גורמים לו לרצות לסיים אותם כמה שיותר מהר.

נמאס לו מהמטלות והמשימות והאימונים שהוא צריך למלא בכל יום

נמאס לו מכל הסובבים אותו שלועגים לו על עצם היותו קטין שאינו מסוגל להבין את ענייני המבוגרים

נמאס לו שבגלל שעמום הם מענים אותו עד כדי טירוף

נמאס לו שלא סומכים עליו ותמיד מציבים לו שומרים ומרגלי שילווי אותו לכל מקום שהוא הולך

נמאס לו שמוכיחים אותו על כל שהוא מתבטל ולא מאמין במה שהוא צריך לעשות.

אבל הבעיה הייתה בכך שהם צודקים

הום צודקים בכך שהוא אינו רוצה להמשיך בדרך הזאת.

והייתה לכך סיבה

הוא סבל. כל כך סבל. 

סבל בגלל המבוגרים והראיות המטופשות שלהם על העולם. 

מהיהירות שלהם ,

מהחיים עצמם.

שום דבר לא הלך לא כמו שרצה ושום דבר שרצה לקבל לא קיבל

הוא שנא.

את העולם,

את הכל,

את החיים.

את האנשים שהשתלטו לו על החיים,

הבוס,

המורים,

ההורים.

הוא כל כך שנא וזה כל כך כאב

נמאס לו והוא החליט לשים קץ לכל הסבל הזה

הוא היה בעליית הגג. הוא פחד. אבל כלום לא עמד בכאב שהיה לו בלב

במחשבה אחרונה על הגעגוע לעבר

הוא קפץ

ובכך הסתיימו חייו של דראקו מאלפוי

ילד שסבל כל כך והחליט לשים לזה סוף