טרבור

טרבור

 "מה אתה עושה פה, לונגבוטום? מתכנן להיפגש עם מישהו לנשיקת חצות? הו, אני טיפש. מי ירצה לנשק אותך?"

נוויל נדרך כשהוא שמע את הדיבור המתמשך, מדושן העונג. מעיף מבט מעבר לכתפו, הוא ראה את מאלפוי עומד ליד פתח הדלת, שרביטו מטיל צללים על פניו החיוורות, המחודדות. "הרמיוני נתנה לי אישור להיות בחוץ אחרי שעת כיבוי האורות, מאלפוי, אז אתה לא יכול להוריד לי נקודות."

"מתחבא כרגיל מאחורי חצאיתה של המדריכה הראשית, אני רואה," נחר דראקו בעודו נכנס לחדר, מבט של בוז על פניו, ואמר "אני מאמין ששאלתי אותך שאלה, לונגבוטום. מה אתה עושה במגדל האסטרונומיה ביום הראשון של השנה כה קרוב לחצות? כבר הבנו שהסיכויים שאתה תפגוש מכשפה קרובים לסיכויים שלוויזלי יהיו שני גוזים, אז למה אתה כאן?"

"אני מחפש את טרבור," נאנח נוויל, לא מסוגל לסתור את דבריו של מאלפוי. גם לא היה לו עניין לספר לו שהוא מעדיף לפגוש קוסם לנשיקה לילית, ולא מכשפה, דבר סודי שרק הקרובים לו ביותר ידעו. אם מאלפוי אי פעם יבין שהוא אוהב בנים, יענו אותו סלית`רנים זדוניים ומרושעים.

"אתה פוגש קוסם?" שאל דראקו בסקרנות, גבה חיוורת התקשתה בעודו מכוון את שרביטו לכיוונו של נוויל כדי להפיק עוד אור.

"לא," הוא אמר במהירות. "טרבור הוא הקרפד שלי."

"הו, זה חסר מחיר, לונגבוטום!" דראקו החל לצחוק. "אתה לא מסוגל לעורר עניין במכשפה או בקוסם, אז אתה חייב לנשק את הקרפד שלך בערב השנה החדשה! כמה מתוק. בבקשה הזמן אותי לחתונתכם. אני בהחלט זקוק ליותר שעשוע בחיי. דברים נעשים כה משעמים לעיתים."

"כן, טוב, אני לא רואה שאתה נפגש עם מישהי לחגוג בנשיקה," מלמל נוויל בעודו מתכופף לחפש מתחת לארון. אין כל זכר לטרבור.

"בוא נמצא את הצפרדע המזורגג שלך," לגלג דראקו בעודו מסתובב בפתאומיות, מילותיו של נוויל פוגעות בו בנקודה רגישה הרבה יותר מידי. הוא למעשה התנדב לסייר הערב במגדל האסטרונומיה כדי שהוא יוכל לתפוס כמה שיותר זוגות שמחים שינסו להשתמש בחדר לנשיקות וכיוצא בזה. הוא נהנה ביותר להוריד נקודות לכולם, אבל הייתה לו הנאה מיוחדת למצוא זוגות שיצאו אחרי כיבוי אורות. כמה הערות לגלגניות והורדה של נקודות נראו כדרך נהדרת להרוס רומנטיקה.

הם השתתקו בעודם מחפשים מתחת לכל הארונות בחיפוש אחר הקרפד האובד. דראקו חיפש בארון האחרון כשהבחין בצללית נעה מזווית עינו. עם חיוך ניצחון, הוא רכן קדימה והטיל על החיה אור לפני שהכריז בשביעות רצון, "מצאתי את הצפרדע שלך, לונגבוטום."

"באמת?" מיהר אליו נוויל,מועד על רצפה בולטת אבל תופס את עצמו לפני שנפל. הוא חייך כשראה את טרבור. הוא הרים את קרפדו ושם אותו בכיס גלימתו. "אתה לא יכול להמשיך לברוח, טרבור. הייתי כל כך מודאג."

"עכשיו כשמצאת את החבר שלך, לונגבוטום, אין לך תירוץ להיותך כאן אחרי כיבוי האורות. עשר נקודות מגריפינדור," אמר דראקו בשמחה.

"תודה על שמצאת את טרבור, מאלפוי," נוויל חייך, כלל לא שם לב שאיבד לביתו נקודות. מבלי לחשוב, הוא רכן קדימה ונישק את הנער הבלונדיני בקולניות. הוא נדהם כשידו של מאלפוי נעה מאחורי ראשו כדי לקרב אותו אליו, הנשיקה הפתאומית מעמיקה והופכת מפשוטה לקפדנית. כשהנשיקה נגמרה, נוויל לא הצליח לחשוב על שום דבר לומר, לא בטוח שהוא לא פשוט דמיין שחלק את הנשיקה הטובה ביותר שהייתה לו מעודו עם מאלפוי מכל האנשים.

"עשר נקודות מגריפינדור על נשיקה מזורגגת נפלאה," מלמל דראקו בעוד אצבעותיו נשזרו בשיערו. מה קרה הרגע? הוא נישק את לונגבוטום. למעשה, לונגבוטום נישק אותו תחילה אבל הוא בהחלט לא עצר את הנשיקה או הביע התנגדות כלשהי.

"כדאי שאחזור לפני שהרמיוני תבוא לחפש אותי," אמר נוויל ברוך, עדיין חושב על הנשיקה. כשהוא הגיע לדלת, הוא הביט מעבר לכתפו, רואה שדראקו לא זז. לפחות הוא לא היה היחיד שהיה מבולבל ממה שהרגע קרה. "ערב השנה החדשה שמח, מאלפ-דראקו