רק אחד

מסביבו החיים התנהלו כרגיל. ילדים רצו וצעקו , נערים שרו וצחקו, בחורים השתכרו ועשו בלאגן ומבוגרים חייכו ונהנו מהצפייה באנרגיות הבילתי פוסקות של הדור הצעיר.

כולם הראו שמחה ואושר. כלפי חוץ נראה שמטרתם ויעודם בחיים זה לשמוח ולנצל כל רגע קטן. מהמבט הזה החיים נראו כל כך מלבלבים.

אך כך לא חשב אותו בחור בהיר עור - אשר מראהו היה נדיר ביופיו - בעודו צועד במהירות ביער החשוך ואקדח קטן בכיס מעילו.

בשבילו, המילה חיים ייצגה רק סבל אינסופי.

למה? מכל כך הרבה סיבות.

מעמיסים עליו, דורשים ממנו יותר מידי. 

רעים אליו. קובעים עליו בעלות.

מונעים ממנו. את זכות הבחירה והחופש.

מזלזלים בו. הוא לא יכול להיות פתוח עם אף אחד כי לאף אחד את את הזמן והרגש בשבילו, כאילו דאם הוא חלש זה כי הוא עושה הצגות וכל כך רגשני וטיפש. 

לא שמים עליו. אף אחד לא חושב לדעתו. גם אם יציע משהו ידחו את ההצעה לא כי היא רעה, אלא כי היא הגיעה ממנו.

לא מתייחסים אליו. רק רוצים ודורשים. כאילו הוא בובה על חוט.

מענישים אותו כשהוא טועה. סבל  נפשי הוא עוד יכול לסבול אך סבל פיזי וגופני יותר קשה. מכים אותו ומכאיבים לו. פוצעים ומצלקים אותו. ועם כל כמה שאפשר להישאר חזק, הוא עדיין בנאדם.

כעת הוא בחר.

חייו מעולם לא הזיזו לאף אחד

וכך גם מותו.

האקדח היה מוצמד לרקתו והוא עמד בקצה הצוק.

זה סוף סוף נגמר.

כמעט.

''עצור!!''

הוא הסתובב. שיער בלונדיני ועיניים תכולות.

זה היה כל מה שראה.

האחד היחיד שהיה לו אכפת.

הבחור התקרב בפסיעות איטיות, כאילו התקרב לטורף מסוכן , ולחש מילים מרגיעות.

דמעות ביצבצו בעיניי שחור השיער והאקדח הוצמד בחוזקה רבה אף יותר לרקתו

''טאם…בבקשה…'' לחש קיף. הוא פסע בזהירות עד שהגיע אל טאם ותפס אותו שניה לפני שנפל לאבדון. הוא חיבק אותו בחוזקה וליטף את שיערו. טאם צעק ובכה וגידף אך לבסוף נרגע בזרועותיו של קיף כשהלה לוחש לו.

''הכל בסדר. אני כאן.''