פאנפיק רגיל לגמרי

לתשומת ♥ הקוראים: מי שחיפש פאנפיק שמכיל תוכן קצת יותר מרגש ומלא התפתחויות, הגיע למקום הלא נכון. באמת, אין פה שום דבר שלא תמצאו בכל פאנפיק בנאלי אחר שפורסם פה. לא יהיו אזכורים של רצח מסתורי, מרדף אינטנסיבי, סוגריים, או כל דבר מפתיע מסוג כזה או אחר. אם רציתם לשבת ולהירגע עם פאנפיק משעמם על האהבה חסרת המעוף בין הארי לג'יני בתקופת הלימודים בהוגוורטס, בהחלט הגעתם למקום הנכון.

(שלום לכם, קוראים. כאן איתמר מהסוגריים. תתעלמו מכל מה שאיתמר האמיתי כתב בפסקה הקודמת. לא, הוא לא יכול לקרוא את מה שכתבתי. הוא בכלל לא מודע לקיום שלי, אלא אם כן אני בוחר להתגלות בפניו. למקרה שאתם לא מכירים אותי עדיין, אני האלטר אגו של איתמר שבוחר להתבטא אך ורק בסוגריים. הסוגריים האלה הם למעשה כמו מעין גלימת היעלמות לעיניו של איתמר בלבד. מדוע בחרתי להתגלות בפאנפיק הזה? פשוט מאוד – איתמר מתכנן לכתוב פאנפיק רגיל לגמרי, ואני הולך להרוס לו אותו. כן, ממש כמו ששמעתם. אולי לעיניו של איתמר זה יראה כמו פאנפיק כאחד האדם, אך הוא לא יראה את כל מה שאני מכין. רק רוצה להזהיר מראש, שמי שחושש מתיאור של רצח מסתורי, מרדף אינטנסיבי, סוגריים, ועוד דברים מפתיעים מסוג כזה או אחר שאיתמר אפילו לא יכול להעלות על הדעת – מוטב שיחפש פאנפיק אחר. קריאה מהנה ומרגשת, תודה רבה.)

 ___________________________________________________________________________

בתולדות הוגוורטס לא היה יום בעל אופי יותר משמים מבוקר שבת הספציפי שבו מתגולל סיפורנו. הארי ישב באולם הגדול וקרא עיתון תחת כיפת השמיים התכולה ונטולת העננים. אף מורה להתגוננות מפני כוחות האופל לא זמם תוכנית סודית לחטיפה של הארי, אף תלמיד לא נתקע בתוך ארונית נעלמת, ואף רוצח סדרתי לא הסתנן לטירה במסווה של שיח פורח.
למעשה, לנביא היומי בקושי היה מה לכתוב, כך שרוב המדורים היו רק תשחצים קסומים וחידוני היסטוריה קסומה שרק הרמיוני ידעה את התשובה אליהם.

(זה למעשה היה התכנון של עורך הנביא היומי, ברנבס קאף. הוא והרמיוני שיתפו פעולה בניסיון לגרום לחטיפתו ומותו של הילד שנשאר בחיים. אם הארי היה פותר את כל הטריוויות, המילה הראשונה של כל תשובה הייתה יוצרת ביחד את פרטי המסר הסודי שברנבס קאף הגניב להרמיוני. כאמור, רק להרמיוני היה את הכוח והידע לפתור את כל התשחצים, ככה שהמסר היה חבוי היטב.)

הארי ויתר על הניסיון לגלות "איזה סכסוך מפורסם בין שני יצורים קסומים התקיים בשנת 1469?" ולגם שלוק נוסף ממיץ הדלעת שלו. ג'יני בדיוק הגיחה בפתח האולם הגדול והעיפה לעברו מבט מנומנם, מתיישבת על הכיסא ממולו.
"בוקר טוב, ג'יני," הוא מילמל בלי להסיט את עיניו מהעיתון.
"בוקר טוב," היא השיבה בפיהוק.
ג'יני והארי היו בשיאה של הזוגיות שלהם – דבר שלא אמר הרבה, בהתחשב בכמה מעט כימיה הייתה ביניהם. הארי לא החשיב את עצמו כבן אדם נטול רגש, אבל הוא איכשהו לא הצליח להביע שום דבר מעל אדישות כשהוא היה בנוכחותה.
ג'יני וויזלי לא החשיבה את עצמה כבן אדם מאוד פתוח ומשתף, אבל ליד הארי היא אפילו לא הייתה טורחת לספר לו אם היא הייתה לה מחלה סופנית – לא שזה היה המצב.

(זה כן היה המצב. ג'יני אובחנה שבוע לפני כן במקרה קשה של חברברת החכליל, והרופאים קבעו שנותר לה אולי שמונים שנה לחיות במקרה הטוב. היא לא רצתה להקשות על הארי יותר מדי, ובעיקר התאמצה לוודא שהזמן שנותר לו איתה ייזכר לו כחיובי.)

"רוצה שנצא לטיול במדשאות אחרי ארוחת בוקר? די יפה בחוץ," הארי ניסה. בחוץ כמובן לא היה יפה במיוחד, אבל גם לא נוראי באופן יוצא דופן. הארי רק הניח שזה יהיה מנומס להציע. הוא היה מעדיף בהרבה להשלים שיעורי בית בשיקויים או לנמנם על הספה בחדר המועדון.
"אם בא לך," ג'יני משכה בכתפיה. היא ידעה שבמילא מערכת היחסים הזאת קצובה בזמן. לא רחוק היום שזה יהיה ברור מדי לכולם כמה הם לא מתאימים אחד לשני, והארי וג'יני יפרדו במבוכה ויחזרו לחייהם הרגילים. חוץ מזה, הליכה לא תזיק לה. מכל הישיבה הזאת היא עוד עלולה להתנוון.

(הליכה בהחלט לא הייתה מזיקה לג'יני, אבל הארי עמד להתחרט על הבחירה הזאת. הכול הלך לפי התוכנית. אחרי שברנבס קאף השתיל להארי את הרעיון בתת מודע בעזרת השאלה "מהו קצב ההליכה של ארומפנט בוגר?" ומסר להרמיוני את המיקום שבו היא אמורה להתחבא, הסיכוי שלהם להצליח היה גבוה מאוד.)

הארי נגס ביס אחרון מהטוסט שלו והתרומם ממושבו.
ג'יני הצטרפה אליו בדרכו אל היציאה, והם התחילו ללכת.
בדרך כלל היה נהוג לדבר אחד עם השני בהליכות כאלה, אבל הארי וג'יני כבר ידעו שאין טעם לזה. השיחות שלהם בדרך כלל לא התקדמו לשום מקום. הארי התעניין רק בקווידיץ', ג'יני התעניינה רק בהארי וקווידיץ' התעניין רק בג'יני. בכל זאת, כמו בכל פעם קודמת, הם ניסו את מזלם, בתקווה למצוא ולו רמזים קלושים לכימיה.
"הארי," ג'יני התחילה.
"קווידיץ'," הארי קיווה.

("ג'יני!!" קווידיץ' צרח בהתלהבות, אבל השניים אפילו לא שמעו אותו. קווידיץ' היה הממציא של הקווידיץ'. לא באמת קראו לו קווידיץ', אבל בגלל שהוא המציא את הספורט כל החברים שלו קראו לו ככה. הוא ידע שג'יני קצת צעירה מדי בשבילו, שכן הוא היה בן יותר מחמש מאות שנים, אבל הוא בכל זאת רצה אותה. לכן הוא חבר לברנבס קאף והרמיוני גריינג'ר בתוכנית לרצוח את הארי.)

זה לא עזר. כרגיל, לא הייתה כימיה. הם המשיכו ללכת בשתיקה מנומנמת, שניהם מקווים בסתר לשוב לחדר המועדון.
נראה שהכול ממשיך כרגיל, עד שלפתע הבזק מסנוור הפתיע את הזוג. הארי חיפש בדחיפות את מקור האור הלא קרוי, עד שעיניו נחו על לא אחר מאשר קולין קריווי.
"שוב אתה," מילמל הארי בזעף.
"אמרנו לך לא לצלם אותנו," ג'יני נאנחה. "גם אם דמבלדור אמר לך ששטח הוגוורטס זה אזור מותר לצילום, זה לא אומר שחריגה לפרטיות היא לגיטימית."

(אם הארי וג'יני היו מסתכלים מספיק טוב, הם היו מגלים שקולין בכלל לא היה אחראי על ההבזק. זאת הייתה הרמיוני, שהתחבאה מאחורי שיח. היא כמעט הצליחה להטיל על הארי את הקללה ההורגת, אך פיספסה בכמה סנטימטרים. כמה חבל שקולין קריווי בדיוק היה שם, וחטף את המכה במקומו. זוג הטיפשים האלה היה כל כך מרוכז כל אחד בבעיות של עצמו שהם לא שמו לב שקולין שוכב על המדשאה ללא רוח חיים.)

"נראה לי שהוא יודע את זה כבר," הארי נהם. "הוא סתם בוחר להתעלם. בואי נמשיך."

(קולין למעשה לא ידע שום דבר. הוא הרי היה מת – אבל כמו שאמרנו, הארי היה מוסח מכדי לשים לב למה שקורה מסביבו)

הארי וג'יני עזבו את קולין לנפשו והמשיכו בצעדה חסרת הפואנטה. הארי תהה אם גם בשבת הבאה הם יטרחו לעשות את הסיבוב הזה, או שהתופעה בשם קולין קריווי תספק להם תירוץ מספיק טוב כדי לגמור עם הטקס המיותר הזה.
"בוא, הארי," אמרה ג'יני. "אולי כדאי שנגביר את הקצב."
"למה, את רוצה להגיע מוקדם יותר לטירה?"
"מה פתאום," ג'יני שיקרה. "אתה הרי צריך להיכנס לכושר, לא? אתה שחקן קווידיץ'."
הארי התכוון למחות שהוא בכלל לא צריך את המיומנות הזאת אם המטאטא כבר עושה בשבילו את העבודה, אבל הוא בכל מקרה העדיף לסיים עם זה מהר.

(ובבחירה האגבית הזאת, הארי הציל את חייו. ג'יני למעשה הבחינה בדמותה של הרמיוני מאחורי השיח, ולכן האיצה בו. התוכנית כבר החלה לצאת משליטה. הרמיוני תיאלץ לרדוף אחריו.)

הארי התנשף במאמץ. ג'יני הרבה יותר מהירה ממה שהוא חשב.
הוא ניסה להישאר בקצב שלה, בעיקר כדי לא להיראות כמו בטטה לידה.
"קדימה, הארי," היא האיצה בו. "תיתן את הכול."

("אני אתפוס אתכם, נבלות!" הרמיוני צרחה בזעם, יורה קללות הורגות שפיספסו את הארי וג'יני בקושי. ברנבס השוטה הזה, כבר לא אכפת לה שהוא ביקש ממנה להביא אותו חי. הוא זה שהעדיף לעבוד מאחורי הצללים במקום לעשות איתה את העבודה השחורה. היא עוד תתנקם בו על זה.)

"אפשר אולי לעצור לשתות מים?" הארי חירחר, גרונו דואב.
"עוד מעט הגענו, מאמץ אחרון."

(הם כמעט מגיעים לטירה. אסור לה לתת להם לברוח. אם צריך, היא תהרוג גם את ג'יני. זה לא היה נחוץ, אבל כל מי שעמד בדרכה נאלץ להיות מחוסל. היא תשמיד מצידה את כל השכבה אם יהיה בזה צורך. המטרה שלה כל כך קרובה. הרמיוני האטה קצת והחלה לכוון את שרביטה.)

הארי כבר ראה את מדרגות הכניסה כשג'יני התחילה להאט.
"מה קרה, את התעייפת?" הוא ליגלג. הוא ידע שהוא כבר יצליח לסיים את זה, אבל למה היא איבדה פתאום מוטיבציה?

("אבדה קדברה!" הרמיוני שאגה. אבל ג'יני כבר ראתה את זה בא. היא נעמדה מאחורי הארי וחסמה אותו עם גופה. ג'יני וויזלי נחתה על הרצפה בחבטה רמה, מתה.)

הארי העיף מבט לאחור. היא שכבה על הרצפה בתשישות.
"ג'יני?" הארי שאל, ספק משועשע ספק מבולבל. "הכול בסדר?"

("היא מתה," הרמיוני כעת עמדה מטרים ספורים מהארי. "היא מתה בניסיון להגן עליך."
הארי כמובן לא שמע אותה, אבל קווידיץ' בדיוק הצליח להדביק את הקצב.
"אתה יודע, אתה ממש איטי יחסית לבן אדם שהמציא ספורט," היא העירה בעוקצנות.
"מה את רוצה, אני לא כמוך," הוא פלט בין נשימות מאומצות. "אז הצלחת להרוג אותו?"
הרמיוני הצביעה על הגופה של ג'יני, ואז על הארי, שרכן מעליה כמו שרברב אובד עצות שמנסה להחליט מה לעשות עם הסתימה.
"אוהו," אמר קווידיץ' בהתפעלות. "את לא חושבת שקצת הגזמת?"
"לא," אמרה הרמיוני. "אף בן אדם לא עוקף אותי בציון ונשאר בחיים. אפילו אם זה התגוננות מפני כוחות האופל."
קווידיץ' הביט בה בבלבול.
"לא יודע, הוא נראה לי די חי."
"ברור, אידיוט," היא נזפה בו. "עכשיו הוא מוגן בכוח האהבה של ג'יני או חרא בסגנון הזה. אני לא יכולה לתקוף אותו עד שתעבור חצי שעה או עד שיעבור פה חד קרן. ובטח עד אז אני אהיה מאחורי סורג ובריח."
"אה," קווידיץ' גירד בראשו במבוכה. "אז הלך עלינו?"
כן. הלך עליהם. הרמיוני לא תיפטר מהאדם היחיד שקיבל ציון גבוה יותר ממנה, קווידיץ' לעולם לא ישיג את אהבת חייו, וברנבס קאף לא יוכל להיפטר מהילד שנמאס לו כבר שמככב כמעט בכל כותרת ראשית של הנביא היומי. הכול אבוד.)

אחרי כמה דקות של חוסר תגובה הארי החליט לוותר.
יש אנשים שפשוט לא כשירים לריצה. ככה זה.

הפאנפיק דורג PG מטעמי רגילות יתר על המידה.
(בנוסף לסיבות כמו רצח מסתורי, מרדף אינטנסיבי וסוגריים)

אין טעם להגיב לפאנפיק הזה. באמת שלא קרה בו שום דבר מיוחד.