הארידוס , השומרת וחרבות ברזל

טוב אז זה סוג של המשך שכתבתי לפאנפיק הזה https://hportal.co.il/index.php?act=fanfiction&showpic=13852&showchap=1

תהנו 

''נו הולכים לפגוש אותם שוב?'' שאל קיף ''אני לא יכול לחכות!''

''מה כל כך מדהים בחצ'קוניות מתלהבות?'' שאל טאם

''נו פגשנו אותן כבר אתה לא זוכר?'' 

''לא'' אמר טאם והתיישב על הספה שהייתה מאחוריו

''הילדות האלה, שאמרו שהן מכירות אותנו מ…שומרת הערים האבודות משהו? שלומדות מתמטיקה? שאחת מהן סוגדת לך??'' 

טאם הרים את מבטו ''אלה?? המשוגעות על כל הראש?? קוראות לעצמן הארידוס אבל בכלל צריכות להיות אלפידוס??''

קיף חייך. ''אז אתה בא?''

''אבל עברה כבר שנה. הן בטח השתנו לא?''

''אני די בטוח שלא. אתה בא או לא?''

''בטח שאני בא'' התרומם טאם ''בוא נלך''

והם זינקו לישראל

** ** ** ** ** ** ** 

''הן ילמדו לנצח בבית הספר הזה?'' שאל קיף בעודו נכנס לבניין שעליו רשום ''בית ספר לבנות''

''הן חצ'קוניות, הן עוזבות בשנה הבאה את בית הספר, כל אחת לאולפנה אחרת'' אמרה לין 

''לין מה לעזאזל את עושה פה?''

''גם אני פה!''

''ביאנה מה?''

''נו באמת אתם לא יכולים ללכת לבד''

''דקס אתה לא עובד על מכשיר חדש מיוחד כזה?''

''קיף תמשיך לחלום שאתה מגיע לבד.''

''טוב כולם להירגע!'' קראה סופי ''אם נכנסים אז בשקט!''

הם נכנסו לבניין שהיה שקט להפליא.

שקט יותר מדי אפילו.

''נראה לכם שהן לא פה?'' שאל דקס בחשש

''אין סיכוי'' הרגיעה אותו ביאנה ''הן בטוח פה''

הם עלו לקומה השניה והתקדמו למרחב שהיו בו לפני שנה כשפגשו את הארידוס.

''הם לא מחליפים כיתות בבית ספר הזה?'' שאל פיץ 

''למי אכפת. העיקר שנראה אותן'' אמרה ביאנה והתיישבה על אחד השולחנות ''תשבו, לא ייקח להן הרבה זמן עד שהן יצאו מהכיתה בתלונות על כמה שמתמטיקה זה זבל''

והם חיכו.

דקה.

שתיים.

שלוש.

ו…

דלת הכיתה נפתחה.

ילדה יצאה מהכיתה, התקרבה לכיור ונטלה את ידיה. היא מילמלה משהו בשקט וניגבה שנית.

היא חזרה לכיתה וסגרה את הדלת.

ואז  שוב פתחה והסתכלה על החבורה היושבת במסדרון, המומה.

''תהילה…'' היא אמרה ''תגידי לי שאני לא רואה הזיות''

תהילה קמה ממקומה בעודה רוטנת ''זה החומר המיוחד בהחלקה שלך שגורם לך לראות הזיות''

תהילה התקרבה לנועה שבהתה בחבורת האלפים מבלי לזוז. 

''לא נכון!''

תהילה ונועה הביטו בהם. המומות.

''אמ היי?'' אמר קיף בחיוך 

''הם באו שוב!'' צעקה תהילה

''מי?'' שאלה אמונה 

''הם!!''

הבנות שעדיין ישבו קמו לראות במה מדובר

''אינסיכוי!!!'' 

''כן אז לי קוראים קי - ''

** ** ** ** ** 

''קיף אנחנו הולכים''

קיף פקח את עיניו.

הוא ישב בצילו של עץ רחב.

אף אחד מחבריו לא היה לידו

מלבד טאם ולין.

זה היה חלום?

''לא'' ענה לו טאם ''אבל כנראה בישראל אנשים משתנים גם אם עברה רק שנה.''

''איך אתה יודע''

טאם החווה לעבר הגן בו היו פזורות ילדות בקבוצות קטנות

חלקן מדוכאות

חלקן בוכות.

חלקן מנחמות.

וחלקן לא מסוגלות להרגיש כלום ובוהות בשמיים.

''למה הן ככה?'' 

''בגלל המלחמה.'' נשמע קול מאחור

קיף וטאם הסתובבו וראו את ילדה עם שיער שחור חלק ועיניים שחורות. על ידה היה צמיד צהוב.

''נועה?'' 

הילדה חייכה בעצב. ''בטח אני מדמיינת בגלל המלחמה. אתם לא באמת קיימים''

הם ביקשו שהיא תספר להם על המלחמה.

והיא סיפרה.

סיפרה על המסיבה בנובה. על השבת השחורה. על שמחת תורה שנהרסה. על כל הנרצחים והחטופים. השבויים שלא חזרו הביתה. החדשות שמגיעות בכל פעם רק רע יותר ויותר. על החרזת שם המלחמה ''חרבות ברזל'' ועל כך שהיא נמשכת כבר שנה וחצי.

''זה נורא'' לחשה לין

''את צודקת'' אמרה נועה 

הם ישבו שם כמה דקות בדממה.

''אבל אנחנו מנצחים. או ננצח'' 

קיף, טאם ולין הרימו את מבטם.

''עם איך שזה נראה, גם החמאס בדרום, חיזבאללה בצפון ועכשיו גם איראן. איך ישראל שהיא מדינה כל כך קטנה יכולה לנצח אותם?'' שאל קיף במבט שואל

נועה חייכה. 

''מהסיבה הפשוטה. ה' איתנו,

מאז שהוקמה המדינה לחמנו במלחמות לא פשוטות

מלחמת העצמאות , מלחמת סיני , מלחמת ששת הימים.

ההתשה, יום הכיפורים , לבנון הראשונה והשניה

גם לפני הקמת המדינה.

נלחמנו במצרים , עמלק , ערד  

סיחון , יעזר , עוג , מדין

ואז השואה, מלחמות העולם.

והנה אנחנו עדיין כאן, חיים ותוססים ולא נותנים לזה לשבור אותנו לגמרי''

''זה מדהים איך אתם שורדים''

''עד שתבוא מלחמת גוג ומגוג ויבוא המשיח''

פתאום נשמעה אזעקה.

''קדימה, הולכים למרחב המוגן''

הם התרוממו ופנו לעבר הבניין 

הצמיד על היד של נועה הסתובב וכשלין ראתה מה היה כתוב שם דמעות נקוו בעיניה

#bring them home now