למה? כובע!

אוקי, זה אולי הולך להישמע לכם מוזר- אבל אני תקועה בתוך עצמי ומוקפת פרדוקסים מכל הכיוונים!
מה? באמת. אל תסתכלו עלי ככה, אני אסביר...

אני 'מצנפת המיון' האגדית, תודה רבה!
אבל כל החברות שלי קוראות לי 'מיצי' וזה ממש סבבה.
הרבה אנשים שואלים אותי "מיצי, חמודה,
איך את יודעת למיין כל ילד וילדה?
מה סוד הקסם שלך? איך עובד התהליך?
הרבה קוסמים ניסו להכין כמותך וזה סתם היה מביך."|
אז אני אענה בקצרה, כי זה מסובך ממש:
דבר ראשון, לחפש חוקים לקסם זה בהחלט מטופש.
אבל בכל זאת אפשר לומר כמה דברים על העניין כולו
כשארבעת המייסדים: גריפינדור, סלתי'רין, הפלפאף ורייבנקלו
החליטו לעבוד על פרויקט משותף והקימו את הווגורטס האהוב
[דרך אגב, בהתחלה הם בכלל רצו להקים בית חולים חשוב,
ולכן קוראים לי מצנפת ה'מיון', ויש לי גם דוד דפברילטור בפרדס חנה,
בסוף הם החליטו להקים בית-ספר כי גודריק לא מצא סידור לקטנה. ] 
וכשבית הספר הוקם לקול זעקות התלמידים
הציע סלת'ירין לברור את הילדים
ופה אחד [הפה שלו] הצעתו התקבלה
וכאן נולדתי אני, מיצי המהוללה
כל אחד מהמייסדים הכניס לתוכי לבפנים
את מהות תודעתו שצבר לאורך השנים
גריפינדור- הכניס חרב יקרה וגבורה
סלתירין- טוהר דם וקללה אפורה
רייבנקלו- את החכמה ואת העטרה
הפלפאף- נאמנות וכישרון שירה
שבגללו אני מדברת בחרוזים וזה די נורא.
והמייסדים בנדר הכובל הכריחו אותי להישבע
שאם אטעה-אני אוכל ת'כובע,
[לכן אל תתפלאו אם אתם שומעים בשירתי
שאני מאיימת שאני אבלע אותי.]

וכך גם עשרות שנים אחר כך

את הנער המגיע לפני אני אקח
אכניס אותו אל תוכי וכך אגלה מהר
איזה חלק בקרבי לנער יותר מתחבר
אם ארגיש שהחלק של גריפינדור מרגיש קרוב
אז בית גריפינדור הוא המקום שלו הכי טוב
ואם סלתי'רין מרגיש כאן כמו במסיבה
אז העולל שלפני הוא אדון האופל הבא
וככה זה תפקידי במשך המון השנים,
סך הכול נחמד, לפעמים יש קופונים
רק לפני שתשימו אותי- תזכרו לבדוק כינים.
אבל...
אתמול ישבתי והגיתי הגיגים בכוננית
אך לפתע תקפה אותי מחשבה רצינית
לאן אני שייכת? איפה הבית שלי מכל המקומות?
אז שאלתי את פוקס, הוא מבין במצנפות קסומות.
והוא ענה לי "מה הבעיה? מיצי, את עוד צעירה
את ה'ראי של ינפתא' את מכירה?
את מסתכלת בו והוא אומר לך מי את באמת
מה הוא היצור שבקרבך שוכן, חי או מת."
אוקי, אם זה קיים בהוגוורטס אז למה בי משמשים?
אבל מילא, הסתכלתי בראי וזה לא כל כך מרשים.
ראיתי את עצמי כמו שאני תמיד בגלוי
חומה, קרועה, השפיץ די בלוי
ובתוכי מחולקים להם סגולות ארבעת הבתים
סתם כמו טמבלית המשכתי לנעוץ בי מבטים.
ואז לפתע קפץ לי הרעיון!
ביני לבין הבבואה יש מאה אחוז דמיון!
אז נכנסתי לתוך המצנפת, שאותי תמיין
וכאן הסיפור התחיל להתבלגן
"אני רואה בך רבע גריפינדור" אמרתי לעצמי
"אבל יש כאן גם רבע הפלפאף, אל תגזימי"
ומייד הוספתי "גם רבע רייבנקלו, בלי להגזים,
וגם סלתי'רין תופסים כאן 25 אחוזים.
קיצר את בבעיה, המצנפת המסכנה בעולם
הרי את לא יכולה לצאת עד שהמיון יושלם!
וכך אני תקועה בתוך עצמי ...לנצח
וכל הצדדים שבי נאבקים כל היום, זה מבאס רצח.
אך בדיוק כשחשבתי שלעולם אכלא בחור השחור
פתאום נכנס לחדר, לא אחר מאשר דמבלדור!
ובגאונתו קלט את המצב בשתי שניות
"מיצי, נו באמת, חלאס לעשות שטויות.
עכשיו בשביל להוציא אותך יש רק דרך יחידה
אשכיח ממך את כל הסיטואציה ותחזרי לעבודה
וכך כשלא תזכרי שבעצם נכנסת לתוכך ועלית עלייך
ותשכחי שלא הגעת להחלטה סופית לגבייך
וכך לא תחסמי את דרך היציאה בפנייך
אז אוכל להוציא אותך מעצמך באופן פשוט ביותר
אז יאללה, בואי נעשה את זה מהר."
---"אובליוויאטה!"---

דמבלדור הוציא את מצנפת המיון מתוך הבבואה שלה, המצנפת מצמצה באי הבנה והסתכלה סביבה

"היי, דמבלדור, מה המצב? הכול נהדר?
קרה לי משהו? אני מרגישה מוזר"
"לא קרה לך כלום, חמודה שלי." חייך דמבלדור והניח את המצנפת על הכוננית שבצד.
'מה יהיה?' הוא נאנח לעצמו 'כל שבוע אותו דבר...'