אמא, אבא, אני נשואה!

הערת הכותבת
אוףףף כתבתי וזה נמחק לי למה למה מר גורלי המר😭😭 אוףףףף
טוב אני רק מזהירה אתכם, הפאנפיק שנמחק לי הוא ברמה יותר טובה והפאנפיק הזה זה ניסיון שחזור של הקודם
לצערי
אז
מקווה שתהנו בכל זאת
(תהילה היחידה שתקרא?)

הפחד. הפחד שאני מתחתנת בלי הורים ובלי חלק מהאחים שלי. היום אני מתחתנת. עמדתי מול המראה רועדת כולי. הסתכלתי בגאווה על הבחורה שעומדת מולי. היום אני כלה! איך אמא מפספסת את זה?
אמונה אחותי הקטנה נכנסה לחדר בהתרגשות. "אמא! את מתחתנת היום!! זה אומר שיהיה לי אחים כמו להילה??" היא שאלה בתמימות. באותו רגע כאב לי, וכאב לי מאוד. "אמון, לא יהיו לך אחים. יהיו לך בעז"ה אחיינים מתוקים, כמו הבן של אלישיב!" השבתי לה בעדינות והיא הגיבה לי בגלגול עיניים. "מה זה משנה? העיקר תינוקים. טוב ביי!!" היא אמרה בחיוך ויצאה מהחדר בדילוגים. חייכתי אחריה חיוך מנחם, העולם הזה באמת לא מגיע לה.
אחריה נכנסו תהילה גיסתי וחברותיי שליוו אותי במשך היום. "כיצד מרקדין לפני הכלהה" הם שרו בשמחה ורקדו סביבי. "אפשר לדחות את הריקודים?" מלמלתי. "מה נראלךךך יאללה קומיי" תהילה הקימה אותי מהכיסא אז קמתי. לא רקדתי.
"מה קשור עכשיו חתונה?" חשבתי בקול.
"יוואוווו איזה ממורמרתתת את מתחתנת היום!! עם השמלה הכי יפה בעולם, איפור+ שיער נדירים, חברות מלכות משפחה והכי חשוב!!! חתן מהאגדותת" אילה חברה שלי אמרה.
נאנחתי. "מתי אמרנו שיוצאים לצילומים?" תהילה שאלה. "חצי שעה כזה, תעשו ארגונים אחרונים" עוד חברה הגיבה לה.
עברה חצי שעה. נכנסנו לרכב שחברות שלי קישטו לכבוד החתונה ונסענו. תהילה שמה שירים בפול ווליום כדי להכניס אותי לאווירה ללא הצלחה מרובה.
הגענו ליער שבו הצטלמנו וכפי שחשבתי- התמונות יצאו נוראיות. החיוך שלי היה כל כך מאולץ עד שהיה עדיף שלא הייתי מחייכת, וכך גם הלחיים שלי לא היו כל כך כואבות.
כשהגענו לאולם האבן שהייתה לי על הלב התחילה להחליק אט אט, בקצב מאוד איטי.
ראיתי את כל משפחתי המורחבת ואת חברותיי. התמלאתי בשמחה, אבל לא בשמחה שלמה עדיין.
בכיסא כלה הצלחתי לרקוד קצת ולשמוח, חייכתי וצחקתי אבל זה עדיין לא היה שלם. משהו היה חסר. עשיתי את זה רק כי ידעתי שהם שם למעלה מסתכלים עלי, ולא רוצים שאני אהיה דאוגה ועצובה ביום חתונתי.
כשטמיר בא לכסות את הטול על פני- אז החיוך שלי היה אמיתי. חייכתי אליו חיוך כל כך גדול ושלם והוא החזיר לי כזה. "החתונה היום. את קולטת??" הוא לחש לי. עכשיו כשאני כותבת את זה אני מחייכת את אותו חיוך בדיוק.
שירלי ליוותה אותי לחופה. אני לא יודעת לגמרי מה הרגשתי באותו הרגע, אבל הצטערתי שזאת שירלי. אני מאוד אוהבת את שירלי ונהיינו ממש קרובות, אבל שירלי זאת לא אמא. אמא יש רק אחת ואין אותה. אני זוכרת שברגע הזה ניסיתי לאגור את כל השמחה שהצטברה ולשכוח מזה.
בחופה כל הנוכחים בכו. ממש ים של דמעות, פשוטו כמשמעו.
הרב שערך את החופה הזכיר את משפחתי והתאפקתי לא לבכות בקול מידי, היה לי קשה.
'אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי, אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי'
כשהיינו לבד יכולתי להגיד לו את כל המילים שלא אמרתי לפני. "טמיר, יש לי מילה אחת להגיד לך. היא אומרת בשבילי כל כך הרבה אליך. טמיר, תודה" אמרתי. החיוך שהתפשט על פניו הסביר לי שהוא מתרגש יותר ממני.
בריקודים היה שמח והייתי באורות. החתונה הייתה באמת ובתמים שמחה, פשוט שמחה.
לקראת סוף החתונה היה את "טקס" שבע ברכות. זה היה... מעניין. אני לא יודעת למה ואיך, אבל דווקא ברגע הזה היה הכי קשה. הייתי צריכה את אבא שלי איתי, הגעגוע היה חזק מידי.
החלפתי המון מבטים עם טמיר, החתן שלי (!) ונרגעתי לאט לאט. ידעתי שיש לי אותו וזה אומר המון.
כשהגענו לבית החדש אחרי החתונה סוף סוף חיבקתי אותו. חיבוק גדול וארוך. החיבוק הזה הפיג לגמרי את כל החששות לקראת הנישואים, הדאגות מה עם אחיי, וכל הלחץ שהיה לי על הלב.
בחיבוק הזה היה מילה אחת שלחשתי לטמיר באוזן כמה וכמה פעמים. "תודה"