כעבור שבע שנים || פיקצר

שלא תחשבו דברים מוזרים. קיבלנו עבודה בספרות לכתוב פאנפיק על הסיפור שלמדנו...
וזה מה שיצא בסוף:

"הנה לך אדוני" אמרה בשעמום הפקידה "אלו המדים, שם יש מקום שבו תוכל להחליף בגדים"
"תודה" אמר שוקה.
"וזכור," היא דקלמה את הנאום שלה לכל חייל "הצבא הוא כמו בית שני בשבילך, המפקד הוא כמו אבא שני בשבילך – " שוקה התכווץ " – והחניכים יהיו כמו אחים בשבילך." המשיכה הפקידה המשועממת מבלי לשים לב לדבר.
"תודה." אמר שוקה בלב כבד ויצא מהחדר.

אם הוא הלך בדיוק לפי ההוראות של הבחורה עם המסטיק והתסרוקת המוזרה, זה אמור להיות כאן.
"חייל! שפר הופעתך!" נשמעה צעקה.
"נראה שהגעתי" אמר לעצמו.
הוא כעכע בגרונו וצעד קדימה, "המפקד, סליחה על האיחור אני... יאנקו?!" שוקה היה המום.
"שוקה?!" יאנקו נראה המום עוד יותר, "זה באמת אתה?"
"כן," התנשם שוקה "אבל... אתה יכול ללכת? איך זה קרה?"
החיילים האחרים החלו להתלחשש.
"שקט שם!" קרא אליהם יאנקו, "אני יכול ללכת... כן, זה אחד הניסים הגדולים ביותר שקרו לי בכל ימי חיי." יאנקו הנהן בראשו כמאשר את דבריו.
חיוך שובבי הבליח על פניו של יאנקו, "בוא" אמר, "עוד נעשה ממך חייל לתפארת."
שוקה מיהר לתפוס את מקומו בשורת החיילים המחכים להוראות.
"ובכן..." קרא יאנקו (או המפקד, כפי ששוקה יצטרך לקרוא לו מעתה ואילך) "איפה היינו?"
"בדיוק אמרת לנו לא להתעצל" העז לומר חייל נמוך שעמד בצדו הימני של שוקה.
"אכן" אישר יאנקו והחייל נשם לרווחה.
"מה זאת אומרת?" התרעם שוקה בלחש לחייל הנמוך "אמרו לי במפורש שהצבא הוא כמו בית שני בשבילי"
" – כי הצבא הוא לא הבית, אז אל לכם להתעצל." סיים יאנקו.
"או שלא." אמר שוקה וכתפיו נשמטו.

קצת יותר מאוחר באותו היום נשמעה דפיקה על דלת חדרו של שוקה.
"יבוא" קרא שוקה.
זה היה יאנקו.
"המפקד" החייל הנמוך (שבינתיים התברר ששמו משה) וחייל נוסף (ששמו היה אהוד) אמרו ונעמדו, שוקה  מיהר להצטרף לשורה.
"חיילים" רעם קולו של יאנקו "הגיע הזמן לארוחת הערב. גבאי והורביץ," – הוא התכוון למשה ולאהוד – " לכו לחתוך סלט" פקד.
אחרי שהם יצאו שוקה שאל, "ואני?"
"אתה..." קולו של יאנקו נשמע מהורהר "אני לא חושב שאני יכול לפקד עליך, שוקה."
"למה לא?"
"בלי כוונה לפגוע, כמובן," אמר יאנקו, "אבל אני לא חושב שאני יכול לפקד על חבר שלי. או להגיד לו מה לעשות. זה פשוט... לא טבעי. לא מצידי ולא מצדך."
השתררה שתיקה, כל אחד היה שקוע במחשבותיו.
"אני יודע שמה שקרה עם אמא שלי היה מביך, אבל..." הוא נאנח, "אחרי שברחת הסברתי לה שאתם חברים שלי והיא התנצלה. בפני, בכל מקרה. אז עוד היינו שנינו בטוחים שאתה תחזור והיא תוכל להתנצל גם בפניך..." יאנקו משך באפו "אבל לא חזרת. ואמא שלי האשימה את עצמה, ואני... טוב, אני לא הכחשתי דבר כי זו באמת הייתה אשמתה, אחרי הכול." יאנקו לקח נשימה עמוקה והמשיך, "כשלא חזרת במשך כמה ימים אמא שלי אמרה שכנראה גם לא תחזור, אבל אני לא האמנתי לה. התום הילדותי שבי ניצח את ההיגיון." הוא הרים את עיניו אל שוקה וחייך, "עברו כמה שנים, אני התבגרתי והתפתחתי, וכך גם המדע. אמי קפצה על ההזדמנות לשחרר אותי מכיסא הגלגלים, לשחרר אותי מהמום הנורא הזה אשר דובק בי מאז שאני זוכר את עצמי. אמי הייתה מוכנה לשלם בעבור זה כמה שצריך, עד כדי כך הייתי חשוב לה!" קרא יאנקו.
דמעות עמדו בעיניו של שוקה, אבל יאנקו היה שקוע בסיפורו, ולא שם לב.
"ובכל זאת, כדאי שנגמור מהר, לפני שגבאי והורביץ יגמרו עם הסלט. ובכן, שם החלו חיי השניים, בחדר התאוששות, המקום שבו נולדתי מחדש... לגוף עם רגליים. גוף שמסוגל ללכת. הייתי כמו תינוק בן יומו, הרופאים והאחיות תמכו בי ועזרו לי ללמוד להשתמש ברגליי להליכה, הם חיזקו אותי. אבל זה לא מה שחשוב עכשיו. מה שחשוב פה זה שהתבגרתי. ועם ההתבגרות הזאת, התום הילדותי שהיה לי נעלם... ואיתו האמונה."
"איזו אמונה?" שאל שוקה.
"האמונה שתחזור." אמר יונקו בפשטות.
השתררה דממה.

אז... דירוג למעלה, תגובות למטה.