איך שאהבתי אותו-פיקצר

אהבתי אותו כל כך.
אבל הוא אפילו לא הסתכל עליי,בשנים הבוגרות שלנו.תמיד היה עסוק איך להעצים את כוחות הטוב,ולהחליש את כוחות הרוע.
תמיד.
תמיד היה עסוק עם ההארי הזה,שזה נורא.
אף פעם לא מצא לעצמו זמן להיות איתי,לדבר איתי.לנחם אותי כשכואב.לשמוח איתי כשעליז.
מבחוץ זה נראה כאילו אנחנו קשורים מאוד-אבל לא באהבה.
כאילו אנחנו סתם חברים טובים.הכי טובים.כמו רון וויזלי והארי פוטר,שרחשתי להם חיבה בכל שנותיהם בהוגוורטס(רחשתי הרבה גאווה כשידעתי שהרמויני גריינג'ר בבית גריפנדור ולא בריינקלו עם המוח שלה).
שאר חבריי היו מסתכלים עליי כאילו אני איזה כוכב שנפל מהשמיים,כשצחקתי איתו.
תמיד כשני איתו זהנראה כל כך אמיתי.כל כך טוב.כל כך...שמח.טוב.אמיתי,כמו שאמרתי.
ורחשתי לו אהבה,כבר ביום הראשון שנפגשנו,בפונדק בהוגסמיד...

ישבתי בפונדק,וחיכתי לו.חיכיתי וחיכתי וחיכיתי.כל כך הרבה זמן חיכיתי,שנרדמתי על השולחן.
הפרפר התעופף לו,מפרח לפרח,ו-
"את מינרווה מקגנוגל?"קול הגיע אליי ממרחקים.
קפצתי,ופתחתי עיניי.
"כ-כן,"אמרתי בגמלוניות וחיפשתי את משקפיי שנפלו לי מחוטמי."אתה הוא אלבוס דמבלדור,נכון?"שאלתי ותפחתי על הרצפה,בניסיון למצוא את משקפיי המקוללים.
"כן,זה אני,"הוא אמר בחביבות."אז...אני מבין שאת רוצה לעבוד בהוגוורטס בתור מורה לשינוי צורה?עכשיו,כשאני המנהל,המשרה פנויה,"הוא אמר,ושמעתי חיוך בקולו.
זנחתי את הניסיון לחפש את משקפיי על הרצפה,הצאתי את שרביטי,אמרתי לחש אילם והמשקפיים התעופפו היישר לידי.
"כן,"אמרתי,והרכבתי את משקפיי.חיפשתי בתיקי את התעודות בגרות שקיבלתי לפני 15 שנים,ואת התעודה שנתן לי המורה להוראה מהאוניברכישוף כאישור לכך שאני מסוגלת ללמד.
מצאתי והנחתי על השולחן,עדיין...איך להגיד את זה בשפה של ימינו?עדיין הייתי מסטולה.
הוא קרא את התעודות והתעודה החתומה של פרופסור אמרינגול,שלימד אותי הוראה.אחר הוא ביקש שאספר קצת על עצמי,על חיי.
האמת?לא היה לי מה לספר.
"למדתי בהוגוורטס,"אמרתי."בגריפנדור.הייתי די מקובלת,עם זה מה שאתה רוצה לדעת,בגלל שהייתי ממש טובה בשינוי צורה,ו..."חיכיתי ל'לא מעניין',אבל הוא לא הגיע.הוא הסתכל עליי בחביבות ואמר לי להמשיך לספר.
המשכתי,כמו שהוא אמר.סיפרתי וסיפרתי,עד שלקח לי קצת זמן כדי להבין שאת רוב ההסבר שלי,אני מסבירה עם ידיים.
ואז-
וואו.אני זוכרת את עד היום.כאילו זה היה אתמול.
איזה עיניים יש לו,לדמבלדור הזה!ממש הפנטו אותי.הרגשתי איך הלסת שלי צונחת לאט לאט,ואני לא ממצמצת כלל וכלל.
ראיתי בעיניים שלו כל כך הרבה...הרבה...הבנה.סקרנות גלויה.בערה הסקרנות.
"אממ...אני חושבת-כלומר-אני לא יודעת,אממ...איפה היינו-כלומר,איפה הייתי-זאת אומרת,יש לך עיניים ממש יפות-אני מתכוונת..."עיניו בילבלו אותי לגמרי.הרגשתי שהראש שלי מסתחרר וכבר מזמן שכחתי את הסיפור על קבלתי לאוניברכישוף.
"אהה,תודה."הוא אמר וחייך.די,הוא הורג אותי,חשבתי.
רק עכשיו נוכחתי לדעת שאלבוס דמבלדור,הקוסם החזק והמפורסם ביותר,כובש אותי.כובש אותי כמו שאף גבר לא כבש אותי מעולם.הכנות הזאת.היא משהו.
המשכנו לדבר.אני השתדלתי לא להסתכל בעיניו.אחרת המילים יתבלבלו לי ואלוהים יודע שהדייסה של הפונדק הרבה יותר טעימה מהדייסה של המילים שלי.
"טוב,אני מניח שנתראה ב-1 בספטמבר-אני חייב לזוז...זאת השנה הראשונה שלי כמנהל...אני צריך למנות מורה לאסטרונומיה וטיפול בחיות פלא...אז,ניפגש,נכון?"הוא שאל.הייתי בהלם מאיך שהזמן רץ-רק לפני רגע היה 11 בבוקר,ועכשיו כבר שלוש בצהריים!והכל בזבוז על דיבורים!והרגשתי כל כך טוב לידו,כל כך נחמד...הרגשתי נוח.משוחררת.
"ב-ברור שינפגש,"אמרתי בגמגום קל."ברור.גם אני צריכה ללכת ל...לארגן את כל החומר לשנת הלימודים,"המצאתי תירוץ.אחרי הכל,אותו יום היה ה-30 באוגוסט-הייתי צריכה לסדר הכל.
אבל זה לא מה שאני באמת הלכתי לעשות.

הלכתי לדירתי שממול לפונדק,בהוגסמיד.הלב עוד קפץ ופיזז בין צלעותיי,מתעקש לצאת משם מרוב התרגשות.פתחתי את הדלת הבית וטרקתי אותה בחוזקה.
נזרקתי על הספה,בעוד התיק נזרק על הכיסא שהיה עמוס כולו מבגדיי המלוכלכים.
טוב,חשבתי,אני הולכת ללמד בהוגוורטס.זה הולך להיות חלום שמתגשם.ודמבלדור הולך להיות המנהל.
המחשבה הזאת העלתה בי גל של שמחה ועליזות.מעניין בן כמה הוא,הרהרתי.הוא נראה צעיר.
טוב,אולי אנחנו באותו גיל.הרי שאני בת 29,רווקה מסכנה שאין לה מה לעשות בחיים חוץ מלשבת ולחלום על היום בו תמצא את נסיך חלומותייה.

אבל...האם קרה שכבר מצאתי אותו ולא ידעתי?

כשהשנה התחילה,נוכחתי לדעת שאני מאוהבת בדמבלדור.עד מעל הראש ואפילו מעבר.
ועד היום הוא אפילו לא הסתכל עליי.
ועכשיו-
עכשיו הוא מת.אהבת חיי...מת.
ואני עמדתי,כמו מטומטמת ליד גופתו,בוכה כמו מטורפת,אך לא משמיעה קול.
למה את לא לוקחת את הגופה עם השרביט למדאם פומפרי?קול הדהד בראשי,אך לא ייחסתי לו כל חשיבות.
בעצם,כך עמדתי כל השנים האלה.כל השנים האלה עמדתי בצד,עשיתי כל מה שהוא אמר לי לעשות-ואף פעם לא עשיתי שלב קדימה.אף פעם לא קידמתי את היחסים בינינו.תמיד זה היה אותו הדבר-חברים טובים.

ועכשיו...זה אבוד.

		הפרק הבא