למה חייבים לשבת בשקט?

ביום אביבי אחד, כשהשמש הגיעה לשפת הים וממש התחילה השקיעה, באה הרמיוני למרפסת החדר של הוגורטס עם בגדי הקיץ היפים שלה בידיה וראתה את רון. היא התקרבה אליו ואמרה לו: ''רון, איך בגדי הקיץ שלי?"היא חכתה לתשובתו  

אך הדבר היחיד שרון אמר היה: ''הארי." הוא אמר זאת בפנים עצובות במיוחד והרמיוני לא הבינה מדוע הוא נראה עצוב היא שאלה שוב ושוב את אותה שאלה: ''רון, מה קרה לך?" ורון תמיד ענה את אותה תשובה: ''הארי.''

רק לאחר זמן מה הוא החליט להסביר להרמיוני הכל. הוא אמר :''הרמיוני, תקשיבי, הארי בצרה ודמבלדור רק אומר לי באדישות ''לשבת בשקט'' ואני לא יודע מה לעשות- אני לא יכול לחפש את הארי. אז יש לך רעיון?"

הרמיוני השיבה בשמחה: ''רון, זה גאוני! נלך אל דמבלדור ונכין שלטים וכרזות שכתוב עליהם, 'למה חייבים לשבת בשקט?' וניראה מה הוא יגיד על זה. אז מה אתה אומר?'' הרמיוני חיכתה לתשובה של רון ושמה לב שהוא מתחיל לאט- לאט לחייך; אחרי דקות אחדות עלה חיוך עצום על פניו. הוא ענה לבסוף: ''הרמיוני, תמיד ידעתי שאת חכמה. זה רעיון גאוני!'' הוא גיחך והוציא מכיסו  עשר גרושים. למה אנחנו צריכים את עשר המטבעות שלך?" שאלה הרמיוני בפליאה. רון חיכה רגע אחד ואז הוציא עוד  שלושים לירות ואמר להרמיוני: ''הרמיוני, המטבעות הם לא בשבילנו, אלא בשביל לקנות טושים ובריסטולים לרעיון שלך. את יכולה גם לתרום כמה מטבעות?'' פניו האדימו מרוב התרגשות. הרמיוני הוציאה מכיסה  גרוש אחד בלבד היא התעצבה ואמרה לרון: ''זה כל מה שיש לי בכיס, אבל בכספת שלי יש עוד לירות אז אתה רוצה שנלך לכספת שלי? נצטרך למהר."

רון ראה שהרמיוני עצובה. הוא טפח על שיכמה ואמר: ''הרמיוני, אני לא רוצה ללכת לכספת שלך כי יספיק לנו.אז קדימה, נמהר לחנות 'קוקו- דמוע' שנפתחה אתמול. יש שם טושים, כלי –כתיבה ובריסטולים מהר, נתעתק להוגסמיד. קדימה!'' רון התעתק וחיכה להרמיוני בחנות 'קוקו- דמוע'. הרמיוני התעתקה גם כן. היא רצה לעבר רון בחנות הגדולה ואמרה לו: ''רון, הלורדים אצל המוכרת. לך תבקש ממנה ואני אמצא בריסטולים, בסדר?"היא שאלה ונעצה מבטים באחד המדפים.

''במה את נועצת מבט? נו, טוב, אני אלך לבקש לורדים!" אמר רון, ניגש למוכרת ואמר: "אפשר לקבל כמה לורדים, בבקשה?"

המוכרת העלתה חיוך על פניה ואמרה: "בודאי אילו צבעים?"

רון הסתכל קצת בצבעים שיש ואמר: "צהוב, שחור, ורוד, אדום, כחול וסגול בהיר. אפשר?"

המוכרת הסתובבה בכיסא המתגלגל שלה ואמרה: "אפשר הכל חוץ מכחול כי אני שומרת אותו למישהו שהזמין. אולי במקום כחול אתה רוצה תכלת?" היא הכניסה את הלורד הכחול למגירה שלה.

רון ענה: "לא משנה, אני אסתדר עם שאר הלורדים. כמה יעלו לי שני לורדים מכל סוג?"

המוכרת חשבה במחשבון שלה וענתה: "תשע עשרה לירות שטרלינג וחמישים וחמש פני."

רון נתן למוכרת את הכסף וחזר להרמיוני.

"מצאת בריסטולים?" הוא שאל וראה שהיא נושאת חמש עשרה בריסטולים.

היא ענתה לו בצחקוק: "כן. ואתה לא תאמין, כל בריסטול עולה לירה. תיתן לי  חמש עשרה לירות, בבקשה.?"

רון נתן להרמיוני את חמש עשרה הלירות. הרמיוני הלכה למוכרת ונתנה לה את הכסף. המוכרת ספרה את הבריסטולים ואמרה: ''הנה לכם, בבקשה." הרמיוני לקחה את הבריסטולים ואמרה בחיבה: ''תודה רבה. עזרת לנו מאוד.'' והלכה.
הרמיוני ורון הלכו לחממה. הם התיישבו על כיסאות נוחים והתחילו לכתוב. הרמיוני הכינה שלט כזה:

אדון דמבלדור היקר, 
שאלה לנו אלייך:
למה חייבים לשבת בשקט?
אנא ענה לנו במהירות:
-הרמיוני,רון- 

"מה אתה אומר?" היא שאלה את רון. רון כתב שלט כזה:

אדון דמבלדור:
למה חייבים לשבת בשקט?
אנא הסבר לנו
מאיתנו:
-רון,הרמיוני-

הוא אמר: ''שלך יפה, אבל איך שלי?"