בנייה מחדש

פאנדום: פרסי ג'קסון והאולימפיים.
דירוג: PG (יש נשיקות)
שיפ: אנבת'/פרסי
ז'אנר: הומור וקצת אנגסט.
תקופה: לאחר הספר החמישי.
מילים: 1,441

לאחר המלחמה, עולמם של כל-כך הרבה חצויים יתמוטט, אך האדם היחידי שהרשה לעצמו להפיל את האשמה עליו היה פרסי ג'קסון.

פרסי טייל ליד האגם, כשמדי פעם צצו נימפות והתיזו עליו מים. בהתחלה זה לא הפריע לו, כי הוא לא נרטב, אבל אחרי הפעם החמישית פרסי פשוט גרם לזרמי המים למשוך את הנימפות כלפי מטה. לצערו, הן חשבו שזה משחק (כי מי אמר שהן תמיד חכמות?) והמשיכו וזה התחיל לשגע אותו.

"בעיית מים, פרסי?" נשמע קולה של רייצ'ל מאחוריו. פרסי הסתובב לגלות את רייצ'ל מחייכת אליו חיוך שובב ובידה היה המחשב של אנבת'.

"סוג של, למה המחשב של אנבת' אצלך?" שאל, מצביע אל המחשב הכסוף שעליו נמצאה האות דלתא.

"הו זה, היא ביקשה שאני אשמור עליו עד להערב, כי היא התחברה לאינטרנט במשרד של כירון." אמרה רייצ'ל והביטה אל עבר המים, בדיוק כששני זרנוקי מים נורו לעברם. רייצ'ל מיהרה להסתיר את פניה מאחורי המחשב ופרסי מיהר לגעת בו.

המים שפגעו במחשב לא הרטיבו אותו, אך גופה של רייצ'ל נרטב וחולצת המחנה שלה נטפה מים ישירות על הנעליים שלה, שנראו חדשות.

פרסי ניסה להחניק צחוק, כשראה את הבעתה הרצחנית של רייצ'ל אשר כוונה אל הנימפות שנמלטו אל מתחת למים בצחקוק המלווה בבועות.

"אני חושב שכדאי שתלכי להתייבש ואני אחזיר את המחשב לאנבת'. יש לי הרגשה שהיא תתחרפן בקרוב אם היא לא תשרטט קצת," אמר פרסי ורייצ'ל נעצה בו במבט זועם, קפצה את שפתיה ואז נאנחה.

"יודע מה מעצבן? שהרוח של דלפיי נמצאת בי, אבל לא מראה לי דברים כמו זה," אמרה רייצ'ל במרמור קל ופרסי צחק. "עכשיו אם לא אכפת לך, אני אלך להתייבש." רייצ'ל נתנה את המחשב לפרסי ופנתה אל המערה שלה, שעד היום פרסי לא הבין איך רייצ'ל הסכימה בכלל לעיצוב המוזר של האל אפולו...

פרסי פנה ישירות אל ביתן מספר שש, ביתן אתנה, בו בטוח אנבת' קוראת איזה ספר על אדריכלות. הוא הבין את האהבה של אנבת' לאדריכלות – חייה מעולם לא היו יציבים, עד עכשיו, לכן היא הייתה חייבת לגרום להם להיות כאלו, לעצב את העולם הפרטי שלה, אפילו אם לא מציאותי. למרות שעיצוב האולימפוס הוא בהחלט מציאות וכשהאולימפוס נחנך, אף אחד לא היה יכול לראות טעות אחת בעיצוב. אבל כמובן שאנבת', מהיותה פרפקציוניסטית, מצאה מיליון ואחד טעויות ואמרה שעיצוב כל כך גרוע שבטוח שהאולימפוס יתמוטט שוב וכל מיני שטויות מטומטמות שפרסי פשוט צחק למראה חברתו הלחוצה. כמובן שהוא חטף על זה, אבל אין טעם להתווכח עם אנבת', זה תמיד ריב חסר סיכוי.

כשהגיע לביתן אתנה, ישבו שם אורסולה וקייט ששרטטו על מפה נקודות מסוימות. לא נראה שהן שמו לב שהוא הגיע, כי הן היו כל כך מרוכזות במפה. עפרונה של אורסולה ריחף מעל המפה מנסה לחשוב היכן למקם את הנקודה. פרסי הבחין שזו הייתה המפה של מנהטן ומתחת למפה היה כתוב ביוונית: "מפת מלחמה – מלחמת הטיטאן."
"מה אתן מנסות לעשות?" שאל פרסי. קולו הקפיץ את הבנות, שהביטו בו ועיניהן נדלקו בניצוץ המוזר ההוא שהיה לאנבת' כשהיא דיברה על מתמטיקה.

"לשחזר את מלחמת הטיטאן. זה נורא מסובך," ענתה אורסולה, כשאצבעותיה סחררו את העיפרון בניהן.

"צריכות עזרה?" שאל פרסי וקייט צחקה.

"זו משימה, לנסות לשחזר לבד את המלחמה. דבר מסובך, אבל אפשרי." חייכה קייט. "אני מניחה שאתה מחפש את אנבת', היא לא פה, היא מתאמנת בזירה לבד."

"אתה מכיר את אנבת'," המשיכה אורסולה. "היא צריכה את הזמן החופשי שלה להתרכז לקראת המשחק היום, אחרי הכל אנחנו צריכים להביס אתכם היום לא?"

פרסי גיחך. "כן, את צודקת בנוגע לאנבת', אבל לא בנוגע להביס אותנו, כי אתם תפסידו."

אורסולה הביטו בו במבט נחוש על פניה. "אל תדאג לנו פרסי, אנחנו בני אתנה – תמיד יש לנו תוכנית לניצחון, לא משנה עד כמה אתה חזק."

"אבל בינתיים הדגל אצל הקבוצה שלי," חייך פרסי והביט על המפה שוב. הוא ראה את הנקודה של מלון פלאזה, בו הבנות כתבו בקטן: "מבצר". הוא חשב על הרגע בו הוא סיפר לאנבת' על נקודת האכילס שלו, לוקח את הסיכון הגדול ביותר בחייו ומספר לאדם אחד את מקום הפגיעה שלו. רק שזו הייתה אנבת' הוא תמיד סמך ויסמוך עליה, לא משנה מה יקרה.

"לא לאורך זמן," אמרה קייט, מעירה את פרסי ממחשבותיו.

"אה כן," מלמל פרסי, כשמבטו עדיין נעוץ במפה. גשר וויליאמסבורג. פרסי נמנע כמה שיותר להתרחק מהגשר הזה. הוא שנא את האזור ההוא – המוות של מייקל יו שנגרם באשמתו והפציעה של אנבת', הסיוטים האלו המשיכו לתקוף אותו. היו פעמים שהוא היה מתעורר בלילה, מזיע כולו, כשהוא נזכר בקשת המונח על הגשר, או באנבת' גונחת מכאב על הגשר.

כל כך הרבה מתים במלחמה אחת והוא היחידי שהיה חייב להיות בלתי פגיע. הוא היה מחליף את זה תמורת חיי חבריו בחזרה – בכל יום, בכל רגע.

"פרסי?" נשמע קול מאחוריו. אנבת'. "הכל בסדר? אתה נראה כאילו-" נדמה שאנבת' ראתה גם את המפה.

"תסתירו אותה." פנתה אנבת' אל אחיותיה. "תסתירו אותה, תכנסו איתה פנימה ולעולם אל תתנו לו לראות אותה," הורתה בתקיפות. אנבת' ידעה יותר מכולם מה המלחמה עוללה לפרסי. הוא האשים את עצמו על מותם של כל כך הרבה אנשים ולא העז לחלוק "בתהילה" כפי שנהגו לומר, אך איך אפשר לחלוק בתהילת רצח?

אורסולה וקייט מיהרו לגלגל את המפה ונכנסו אל הביתן, מעט מפוחדות מהמבט המהופנט של פרסי.

"פרסי," אנבת' לחצה את זרועו ופרסי קפץ ממגעה, מביט בה בעיניים רוטטות מפחד. "תתעשת, יש לך משחק היום."

"משחק," מלמל פרסי. "קרב, מלחמה..."

זה שוב חזר.

הסטיקס החל להשפיע על פרסי בתקופה האחרונה. ניקו אמר לה שלפעמים אנשים שנטבלו בסטיקס מקבלים זכרונות של אחרים או מעירים זכרונות ישנים שלהם, שהכאיבו להם או שאיפות.

"פרסי, צא מזה!" קראה אנבת', ועיניו של פרסי חזרו למוטב.

"מה, מה קרה?" שאל, ממצמץ מספר פעמים, מנסה להבין היכן הוא נמצא.

"זה שוב קרה," מלמלה אנבת' ופרסי שפשף את מצחו, בתקווה להבין מה קורה לו. "אתה חייב להתעשת מוח אצה, המלחמה הזו לא קרתה בגללך, זו בגלל הנבואה שהוכרזה לפני שבעים שנה, לא משום שאתה נלחמת."

"אבל אני הייתי בנבואה, אני הנהגתי את המלחמה, אני גרמתי למותם של-"

"לעזאזל פרסי!" קראה אנבת' בתסכול. "שום דבר מזה הוא לא אשמתך!"

"זה כן!" צעק פרסי, כשעיניו חזרו לרעוד כפרפר המנסה להילחץ מקורי העכביש שנלכד בהם. פרסי היה לכוד והוא לעולם לא יצליח להשתחרר ללא עזרה. "זו כן אשמתי," מלמל פרסי והרכין את ראשו.

אנבת' לקחה את המחשב שלה והניחה על השולחן. היא ניסתה ללכוד את מבטו של פרסי, שהתחמק מבטה ככל האפשר.

"פרסי, כל מי שנלחם במלחמה לא נלחם בגללך, נלחמנו בשביל כולם, נלחמנו בשביל שהעולם ימשיך להתקיים, בשביל שנוכל לעמוד כאן היום ולצחוק על שטויות מהעבר – המוות של אף אחד לא היה באשמתך."

"המוות של מייקל היה," אמר פרסי, מתיישב על אחד הכיסאות שישבה קודם לכן קייט. "אני לא מפסיק לחשוב על הקשת שלו מונחת על האספלט והוא נקבר תחת כל האבנים האלו... והכל באשמתי..."

פרסי טמן את ראשו בידיו והרגיש את ידיה של אנבת' מסירות אותן מפניו. זוג עיניים אפורות ורגועות הביטו בו. ואז פרסי הבין, העולם שלו התמוטט, והיחידה שיכולה לבנות אותם מחדש היא אנבת'.

"היי אנבת',"

"כן?"

"מה הסיכוי שתוכלי לבנות את גשר וויליאמסבורג מחדש?"

אנבת' חייכה למשמע המילים האלו ושילבה את אצבעותיה באצבעותיו.

"אני אדריכלית, מוח אצה, אני משרטטת דברים, לא בונה אותם."

"אבל את יכולה לעשות את זה?" שאל פרסי בעיני עגל ילדותיות, כאילו מישהו העניק לו כרטיס חינם למשחקייה של לוטוס הוטל.

"כמובן שאני יכולה לעשות את זה, אבל אני אצטרך עזרה," עיניו של פרסי התרחבו באימה ואנבת' גלגלה את עיניה. "והעזרה בהחלט לא תגיע ממך, אחרת אני אצטרך להרוג אותך וזה דיי יהיה חבל."

על שפתיו של פרסי נמתח חיוך קל והוא הצמיד את מצחו למצחה של אנבת'.

"מה לגביי אנדרטה לכל אלו שמתו במלחמה?" שאל פרסי בזהירות ואנבת' נשקה לשפתיו.

"כל עוד לא תלך לשם באופן אובססיבי, אני מוכנה לתכנן גם את זה,"

"וחדר משחקים מגניב לחלוטין שיהיה במחנה?" עיניו של פרסי נצצו ואנבת' נחרה והתרחקה ממנו.

"ממש לא, אני לא הולכת לבזבז את הזמן שלי על חדר משחקים שבו האחים סטול יגבו כספים כדי להיכנס, או יותר גרוע שקלאריס תפסיד באחד המשחקים ואז נצטרך לבנות את הכל מחדש." אמרה אנבת', לוקחת את מחשבהּ והחלה ללכת אל עבר הזירה.

"אז על מה תבזבזי את הזמן שלך?" שאל פרסי וקם מהכיסא, כשהוא מדביק את קצב הליכתה של אנבת'.

"אתה יודע, בניית מקדשים לאלים, תכנון גשרים, בניית אסטרטגיות ובעיקר לנצח אותך היום בתפוס את הדגל, מה שהולך מהיום להיות מסורת ארוכת שנים בביתן אתנה." חייכה אנבת' את חיוכה המתוק ופרסי גלגל את עיניו.

"את כל כך הולכת להפסיד."

חיוכה של אנבת' התרחב והיא נעצרה ונעמדה מולו, כשהיא חובקת ביד אחת את המחשב שלה כאילו היה ספרי לימוד על ההיסטוריה העתיקה של אירופה או משהו כזה.

"ואתה חמוד כשאתה חושב שתנצח," אמרה והדביקה נשיקה חפוזה את שפתיו. "נתראה, אני הולכת להתאמן." אנבת' שלחה לעברו חיוך אחרון לעברו ומיהרה אל עבר הזירה.

"את תזדקקי לזה!" קרא פרסי אחריה ואך בין אם היא שמעה ובין אם לא, אנבת' לא הגיבה.

אולי יש משהו ברעיון הבנייה של אנבת', חשב פרסי. בניית עולם מאפס, תיקון העולם כפי שאתה היית רוצה וניהולו בצורה הרבה יותר טובה.

כמובן שהוא לא ינהל אותו, כי כמו שהוא כבר אמר לאנבת' בעבר, אם הוא ינהל את העולם, זו תהיה חתיכת קטסטרופה – פשוט תסתכלו על הביתן שלו.

(הפאנפיק פורסם כבר בבלוג שלי, ככה שאם קראתם את זה כבר, זו כנראה הסיבה).