בתו של וולדי או המהומה בהוגוורטס ממשיכה

שלום לכל מי שבחר לקרוא את הפאנפיק הזה :)

לפני שאתם מתחילים לקרוא אותו, הייתי מציעה לכם לקרוא את הגרסה העדכנית לפאנפיק הזה : בתו של וולדמורט ( http://hportal.co.il/index.php?act=fanfiction&showpic=4660&showchap=1 ). הפאנפיק הזה היה הפאנפיק הראשון שלי אי-פעם, וניתן לראות את זה בכתיבה, עלילה ופיתוח הדמויות. הגרסה החדשה אמנם גם היא לא מושלמת, אבל אני חושבת (ומקווה) שהיא שיפור משמעותי מהגרסה הישנה. הפאנפיק המעודכן עובר עכשיו ביטוא של הפרקים המוקדמים, ואפילו שם אפשר לראות את השיפור הרציני שנעשה בכתיבה שלי. הכל בזכות הכתיבה של הפאנפיק הזה, וזאת אומרת גם בזכותכם ובזכות התמיכה שלכם! תודה!! הייתי מעדיפה שתקראו את הגרסה החדשה, כי אני רוצה שתנהו מכתיבה יותר טובה, אבל אני בכל זאת משאירה את הפאנפיק הזה ואת כל מה שכתוב פה. הפאנפיק הזה מראה לי את השיפור שעשיתי, ונותן לי השראה להמשיך להשתפר ;)

-

אזהרה קטנה:

ייתכנו OOC,אבל אני אשתדל למנוע אותם.
תהינו=]

------------

"כבר אמרתי לך שכואב לי?"

"כן..."

"ו..מה אתה מתכוון לעשות עם העובדה הזאת?"

"כלום."

"אתה משעמם..."

סנייפ נאנח.הבחורה הזאת שיגעה אותו.הוא תפס אותה מנסה להתגנב אל שעריו של הוגוורטס,ומכיוון שכל עוד אשמתה לא הוכחה והיא לא ניסתה לפגוע בסנייפ,הוא לא היה יכול להשתמש בקסם נגדה,הוא נאלץ לגשת אל הבחורה בשקט(סנייפ לא אהב להשתמש במונח "להתגנב"),ולפני שתבחין בדמותו לאחוז בשיערה הארוך,להוציא את שרביט הקסמים שלה מידה ולהתחיל ללכת לכיוון הוגוורטס ולא לתת לבחורה לברוח."לגשת" אל הבחורה היה קל-זו הייתה שעת לילה מאוחרת,סנייפ היה לבוש כולו בשחור,כרגיל, והבחורה הייתה מאוד מרוכזת בצפייה בטירה ולא הבחינה בו.אחרי שסנייפ מימש את חלקה השני של תוכניתו הוא הבין שלהמשיך לבצע את התוכנית יהיה קשה יותר מה שציפה. אז כן-הוא לקח ממנה את שרביט הקסמים שלה וכן-הוא אחז בשיערה כך שהיא לא תוכל להשתחרר,אך סנייפ שכח שכאשר מושכים למישהו בשיער הוא חש בזאת,ותגובתו בדרך-כלל אינה נעימה.
"מה אתה עושה?!"הבחורה צרחה.
"את לא תלמידה בבית-הספר הוגוורטס,ואת נמצאת מחוץ לגבולותיו.אני הולך לדווח עלייך למנהל בית-הספר והוא יחליט מה לעשות איתך..."סנייפ אמר והחל למשוך את הנערה אל כיוון בית-הספר. הבחורה התנגדה בכל כוחה-אשר לא היה מעט-אך בכל זאת סנייפ הצליח להביא אותה לטירה.מסביב הכל היה חשוך,ורק הירח האיר את השמיים אשר בלילה זה היו ללא כוכבים כלל.שניהם נכנסו לתוך הטירה,וסנייפ בלי להסס החל לגרור את הנערה לכיוון משרדו של דמבלדור.בעודו מנווט בין המסדרונות החצי-חשוכים של הוגוורטס הוא הבחין כי הנערה בת 17-16,לא יותר.בדרך הבחורה קיטרה על אי-נוחיותה והחלה להוציא את סנייפ מקור-רוחו הרגיל.
ועכשיו שניהם עמדו,בעודו עדיין אוחז בשיערה של הנערה וחיכו לדמבלדור ולהכניסם למשרדו.
"סוורוס,אתה רשאי להיכנס."נשמע קול מאחורי לדלת המפוארת.במשיכה אחת אחרונה בשיער,שאחריה נשמעה אנקה קטנה,סנייפ דחף את הדלת ונכנס לחדר כשהוא מושך אחריו את הנערה.

--------

"סוורוס,מדוע באת אליי בשעה מאוחרת זו?"דמבלדור שאל בעודו מעיין בספר.
קולו של סנייפ נשמע מקצה החדר,והוא התקרב יותר ויותר לדמבלדור
"תפסתי את הממזרית הזאת מנסה להתגנב לטירה.אינני מכיר אותה,וגם לפי בגדיה לא נראה שהיא תלמידה בבית-הספר."
דמבלדור הרים את עיניו.הנערה הייתה לבושה בבגדי מוגלגים-חולצה כחולה בעלת מחשוף רחב ומכנסיים אשר לפי מיטב ידיעתו של הפרופסור נקראו "ג'ינס".אך פרטיה החיצוניים קלעו את מבטו ולרגע קט הוא הודהם:שיערה של הבחורה היה חום עם נטייה מעטה לג'ינג'י כהה.עיניה היו בצבע הים: צבע טורקיז-כחול עמוק אשר הוא ראה רק אצל אדם אחד: טום רידל.
היא מאוד דמתה לו.תווי פניה הזכירו לדמבלדור את התלמיד המצטיין והאפל,אולם הם היו גם שונים: שפתיה של הנערה היו מלאות יותר מאשר שפתיו של טום.אפה היה מעודן יותר.
עיניהם היו זהות כמעט ולחלוטין-דמבלדור זכר את העיניים האלו- ומבטם היה דומה: גם היא נראתה נחושה.עצמות הלחיים שלה היו גבוהות כמו של טום,והיה לה את צוואר הברבור שלו אולם של טום הוא היה עבה יותר כטבעם של הגברים.
רגע התדהמה חלף ודמבלדור חייך לנערה.היא השיבה לו חיוך.
"סוורוס,עזוב בבקשה את שיערה של הנערה."
סנייפ עשה כמבוקשתו.
"מה שמך,ילדתי?"דמבלדור שאל בחום.
"רוז."היא השיבה בקצרה.
"זהו שמך המלא?"הוא שאל.
היא הנידה את ראשה לשלילה.
"אני רוזמארי קלייר רידל סמית'."היא אמרה.
דמבלדור הבחין כי פניו של סנייפ התעוותו מעט-גם הוא ידע את שמו האמיתי של הלורד וולדמורט.
"תגידי לי ,רוזמארי,יש לך קשר כלשהו עם טום רידל?"קולו של דמבלדור היה רגוע.
היא הרימה את גבותיה.
"אמא אמרה לי שככה קראו לאבא שלי. היא גם אמרה שהוא היה כלב שאין כמוהו.כלב חתיך,אבל כלב."
היה תורו של דמבלדור להרים את גבותיו.
"בת כמה את,רוזמארי?"
"עוד 3 חודשים 17."
"מה את יודעת על אביך,רוזמארי?"
"שיש לו מוניטין לא הכי טוב כי הוא לורד האופל,ושעכשיו הוא חזר מהיעדרות של 14 שנה,לא?"
דמבלדור הנהן.
"את מכשפת?"
רוזמארי הצביעה על השרביט הנוסף אשר סוורוס החזיק.
"קניתי אותו לפני חודשיים.אחרי שפגשתי איש מאוד מצחיק-הוא היה כולו בצלקות והייתה לו עין מצחיקה.הוא ניגש אליי כשהייתי בלונדון ואמר לי 'מכשפה צעירה,את אמורה להיות עכשיו בהוגוורטס!לאן הדור הצעיר הידרדר.אף פעם לא נמצאים על המשמר!אפילו את השרביט שלה היא לא לקחה!'בהתחלה צחקתי עליו,הבן-אדם נראה משוגע.'אדוני,אתה בסדר?'שאלתי אותו.אז הוא הבין שמשהו לא בסדר.'את לא יודעת שאת מכשפה?' הוא שאל.'מכשפה?אני?אדוני,אתה בטוח שאתה מרגיש טוב?' שאלתי אותו,'מכשפות לא קיימות!'.אז הוא לקח את היד שלי,למרות התנגדותי,ולקח אותי לבר אחד.'את רואה את הבר הזה?אם לא הייתה קוסמת לא היית יכולה לראות אותו או להיכנס אליו.'
לא האמנתי לו.ואז הוא הראה לי קסם.הוא הוציא שרביט וממנו יצאו ניצוצות ואחרי זה אש.זה היה מגניב.'לא הבחנת שבערך מגיל שבע דברים מוזרים קוראים סביבך?'הוא שאל.נזכרתי שפעם העפתי בובה של ילדה שממש לא אהבתי לקצה החדר כשהתרגזתי עליה.הנהנתי.הוא סיפר לי על קוסמים,על וולדמורט ועל דברים מעניינים.הוא סיפר לי שוולדמורט חזר עכשיו ותהיה מלחמה אז כדאי לי לעמוד על המשמר.הלכנו ביחד לסימטת דיאגון,ככה קוראים לזה נכון?שם קנינו לי שרביט.הבטחתי לו שאני אחזיר לו את הכסף ברגע שיהיה לי.אחרי זה הוא ליווה אותי הביתה,שם הסברנו לאמא על זה.היא לא האמינה אבל אחרי שאלאסטור דיבר איתה והראה לה למה הוא מסוגל היא הסכימה לשחרר אותי.אלאסטור הכין לי מפתח מעבר לקרבת הוגוורטס.הוא אמר לי להגיע להוגוורטס מהר ככל האפשר ושם להביא את המכתב הזה,"היא הוציאה מכיס במכנסיים שלה מעטפה לבנה,"למנהל,שזה אתה?"היא הפנתה את שאלתה לדמבלדור.הוא הנהן ורוזמארי ניגשה אליו ונתנה לו את המעטפה.
דמבלדור פתח את המעטפה והוציא ממנה דף נייר עליו כתוב בכתב ידו של אלאסטור מודי:

אלבוס,
אני לא יודע איך היא לא קיבלה את מכתב הקבלה לבית-הספר בגיל 11,
אבל אני מאוד הייתי רוצה שהיא תלמד בהוגוורטס.
אני מרגיש שהיא תהפוך להיות קוסמת מרשימה אם היא תלמד.
סיפרתי לה על זה שאדון האופל הוא אביה.
אני מקווה שתכניס אותה לבית-הספר ותאפשר לה ללמוד.
אין לה כסף,ואני מקווה שתוכל לארגן לה ספרים,מדים ואת כל הדרוש.
שרביט כבר רכשתי לה.
אני מקווה שתסכים לבקשתי,
          שלך,
                       אלאסטור מודי.

דמבלדור הביט בנערה.אם אלאסטור מאמין בה,מי הוא שיעצור בעדה.הוגוורטס תמיד ייתן עזרה למי שזקוק לה.הוא קם והוציא ממדף גבוה מצנפת.המצנפת הייתה ישנה ומרופטת. זו הייתה מצנפת המיון.
"דמבלדור,שנת הלימודים החדשה עוד לא התחילה,מה אתה רוצה ממני?"המצנפת שאלה.
דמבלדור הבחין כי מבטה של רוזמארי היה דבוק למצנפת.
"אני צריך שתמייני את הבחורה הזאת,רוזמארי,לבית כלשהו.אני מבין כי היא לא בגיל הממוצע למיון,אך אני מבקש שתעשי זאת בכל-זאת."דמבלדור פנה למצנפת.זו נאנחה אך הסכימה.
דמבלדור התקרב לרוזמארי,אשר רצתה להירתע אך לא זזה ממקומה.הוא הניח את המצנפת על ראשה של הנערה ונעמד ליד סנייפ.

----

'לאיזה בית למיין אותך?'נשמע בתוך ראשה של רוז.
'את נחושה מאוד בדעתך,יש לך אומץ,אך את גם יודעת לחשוב לפני שאת פועלת.את מזכירה לי את טום רידל.'
'הוא היה אבא שלי' רוז השיבה למצנפת.
'אז אולי אני אמיין אותך לסלית'רין.מצד שני,זה לא יהיה מעניין ככה.יש לך את הגנים של אביך ילדה,אך את שונה ממנו בהרבה.אני אכניס אותך לבית אשר הכי שונה מהבית שבו אביך היה...'
הקול בתוך ראשה הפסיק והמצנפת אמרה לכל הסובבים בחדר:
"גריפינדור!"

דמבלדור חייך.הוא לקח את המצנפת מראשה של רוזמארי.
"סוורוס ילווה אותך למעונות של הבית שלך.למחרת רדי לאולם הגדול,שם תפגשי בפרופסור מקגונגל והיא תסביר לך הכל.כבר מאוחר,רוזמארי,לכי לישון."
רוזמארי חייכה אליו,ואחרי זה הביטה בסנייפ בחששה מסוימת,אך הבעת פניה השתנתה והיא חייכה אליו חיוך ממזרי.סנייפ נאנח.הוא התעסק בילדה הזאת יותר מדי היום.
שניהם יצאו מהמשרד כשהם משאירים את דמבלדור לבדו.
הוא הביט במכתב של אלאסטור,חברו הוותיק וחייך לעצמו מסיבה לא ברורה.

-------

בבקשה תשאירו תגובה עם ביקורת(מה טוב,מה לא טוב),אני ממש זקוקה לה=]

		הפרק הבא