טיפות קטנות של גשם

מלא זמן רציתי לפרסם את הפיקצר הזה. רק היה צריך לכתוב אותו:)
חוצמזה, הייתי צריכה להיכנס לכושר אחרי שלא פירסמתי שום פאנפיק איזה חודשיים...
תהנו!!!!!! (והרבה תגובות:P)

טיפות קטנות של גשם

הרמיוני הסתובבה הלוך ושוב ליד קיר בקומה השביעית של הוגוורטס.

'אני חייבת מקום שאוכל לנגן בו, אני חייבת מקום שאוכל לנגן בו," חשבה שוב ושוב, ולאחר שלוש פעמים של הסתובבות הלוך ושוב ליד הקיר וחשיבה על מקום שאפשר לנגן בו, הרמיוני נעצרה.

היא נשאה את עיניה לעבר קיר הלבנים המוצקות, ונוכחה לדעת שעומדת מולה דלת עץ פשוטה.

היא הביטה לצדדיה ואז פתחה את הדלת ונכנסה בדלת בחשאי, אבל היא לא ידעה שמישהו בכל זאת ראה אותה נכנסת לחדר הנחיצות.

"וואו," נפלטה מפיה קריאת התפעלות כאשר עמדה בחדר וסגרה אחריה את הדלת. החדר היה מדהים, ואפילו יותר. היו בו המוני סוגים של כלי נגינה: נשיפה, קשת, מיתר, הקשה... כל הכלים שהכירה היו שם וגם כמה שלא. אבל באמצע החדר, כמו עומד באור זרקורים, עמד פסנתר כנף שחור, ענקי ובוהק.

הרמיוני הביטה בו כמהופנטת, והתקרבה אליו עד שעמדה מרחק נגיעה ממנו.

היא העבירה עליו את אצבעה, ואבק נדבק אליה. הפסנתר היה מאובק מאוד, ונראה היה שהוא מאוד ישן.

הרמיוני התיישבה על מושב העור השחור של הכיסא בהדרת כבוד.

ואז היא התחילה לנגן.

היא ניגנה את כל מה שהיה על ליבה בתקופה האחרונה. את כל העצב והזעם שהצטבר בה בשבועות האחרונים ולא היה לה על מה לפרוק אותו. זו הייתה דרכה תמיד, לדבר בנגינה. היא הייתה מביעה את כל מה שלא העיזה לומר במילים על הפסנתר. את כל הרגשות שהדחיקה בתוך ליבה והתעלמה מהם עד שהחלו להצטבר בה ולהעיק עליה בכל כובדם.

היא ניגנה בלי סוף, מנגינות שקטות ועצובות ומנגינות קשות וזועמות, והתאימה את אופי המנגינה לאירוע שנזכרה בו בדיוק באותו הרגע. המנגינה הקשה והזועמת מכולן הייתה כשנזכרה בפרידה שלה מאדוארד.

הוא היה הבנאדם הכי מדהים שהיא פגשה מעולם. החיוך הצחור שלו... והעיניים הירוקות והרציניות...

והמבט שבו הוא הביט בה ואמר לה שהוא אוהב אותה... ואז זה נגמר.

''זה לא ילך," הוא אמר לה והביט בה בעצב. "אני כל כך מצטער."

"אבל... למה?" קולה של הרמיוני רעד.

"זה לא זה. זה לא מרגיש לי נכון." הוא אמר והסתלק.

והיא נשארה שם, בוהה בלי להבין באהבה שלה שמתרחקת.

"אדוארד," היא לחשה, אבל הוא היה כבר רחוק מדי, ולא שמע.

היא פרקה על הקלידים את כל תסכולה וזעמה, את כל האכזבות והכעסים, ואת ההרגשה המרה של בדידות חונקת, שמקפיאה אותה באצבעות הקרח שלה. באמצע מנגינה חזקה וחנוקה, היא נשברה והפסיקה לנגן.

די. מספיק להיות אמיצה.

כמה אפשר להיות אמיצים ולנגב את הדמעות, שאף אחד לא יראה? שאף אחד לא יידע שקשה לה?

היא השעינה את ראשה על ידיה, והשעינה אותן על הקלידים.

הדמעות, שפרצו את הסכר שלהן, נטפו מאפה ונשארו, כמו טיפות קטנות של גשם, על קלידי השנהב המבהיקים בלובנם. לפתע הרגישה שמישהו עוטף אותה בחיבוק גמלוני מאחור.

היא נבהלה והביטה לאחוריה. זה היה רון.

"הו, רון," היא נאנחה וקברה את פניה בכתפו.

"הרמיוני," הוא אמר. "למה לא אמרת לאף אחד מה את מרגישה? למה לא סיפרת לאף אחד שקשה לך?"

"אני לא יודעת," ענתה, ומטח הדמעות התחדש, "לא היה לי למי."

"טוב... תמיד יש לך אותי," הוא אמר לה וחייך את החיוך העקום שלו.

הרמיוני לא ידעה אם לצחוק או לבכות. "ובסוף אתה תלך, כמו אדוארד?"

"אני לעולם, אבל לעולם, לא אשאיר אותך לבד."

ואז היא ידעה שזה הוא. הוא הבחור שלה. זה היה מוזר ביותר שמעולם לא חשבה עליו בהקשר כזה, אבל היא ידעה עכשיו שזה הוא. בלי שמץ של ספק."

"אני אוהבת אותך, אף על פי שרק עכשיו הבנתי את זה." אמרה הרמיוני. "עכשיו אני קולטת שתמיד אהבתי אותך."

והוא הביט אליה במבט רך ואוהב כל כך, ואז היא הבינה שכל הזמן הוא הביט אליה כך, רק שהיא לא פירשה את מבטו בתור מה שהוא באמת היה.

והיא נישקה אותו.

הדמעות התערבבו בנשיקה והיא הייתה מלוחה ומתוקה ומרירה ונפלאה באותו הזמן.

ואז הרמיוני חייכה מבעד למסך הדמעות שלה. היא חייכה כמו שהיא לא חייכה כבר הרבה מאוד זמן. חיוך אמיתי, חיוך מכל הלב.

חיוך של אהבה ושל קלידי פסנתר מכוסים טיפות קטנות של גשם.