קסנדרה מאלפוי (פיקצר)

את הפיקצר הזה יכול להיות שראיתם בבלוג "הפאנפיקים שלי" בישראבלוג, אז רק כדי שתדעו: זה הבלוג שלי שם, כך שלא העתקתי מאף אחד, רק פירסמתי את מה שכתבתי שם, פה.

"קסי! בואי למטה, יש אוכל!" קראה נרקיסה מהמטבח והורתה לדובי גמדון הבית לערוך את השולחן.
"ותביאי איתך את דראקו!" היא נזכרה להוסיף, והתיישבה ליד השולחן, מביטה בדובי במבט תוקפני.
כעבור רגעים ספורים ירדה קסנדרה בת החמש, אוחזת בידה בדראקו הפעוט. היא נראתה בדיוק כמו שאר בני מאלפוי, אבל באופי שלה היה משהו שונה. היא הייתה אחרת.
היא נתנה את דראקו לאימה שתושיב אותו בכיסא התינוקות, והתיישבה בכיסאה, טועמת מהאוכל.
"האוכל מאוד טעים היום, דובי. כל הכבוד!" היא החמיאה לגמדון, והוא הסמיק.
"תודה לך עלמתילי," אמר דובי. נרקיסה הביטה בביתה במבט גאה. לא על-כך שהיא החמיאה לגמדון בית, על זה היא לא גאה בה בכלל, אלא על זה שהיא יכולה לעשות ההפך מבני משפחתה למרות הלחץ.
משפחת מאלפוי לא אהבה את דובי. רק קסנדרה אהבה אותו ונקשרה אליו.
דראקו הכניס את ידיו אל תוך קערת האוכל שלו והעיף את האוכל לכל הכיוונים.
נרקיסה נופפה בשרביטה וניקתה הכל, כשמשב רוח נכנס מהחלון.
האיילה הכסופה של סוורוס נכנסה אל האחוזה, ופתחה את פיה.
"לוציוס נכשל במשימה. האדון בדרך לכאן. תסתתרו, ומהר." אמרה האיילה בקולו הקר של סנייפ, והתפוגגה באוויר.
נרקיסה תפסה את דראקו בידה, וניסתה למשוך את קסנדרה איתה למעלה, אבל היא נשארה שם.
"קסי! בואי! מה קורה לך?" היא אמרה, אחוזת אימה.
קסנדרה משכה בכתפיה.
"אני רוצה לראות את אדון האופל," היא אמרה בקול מוקסם. נרקיסה הייתה צריכה לצפות לכך: הם דברים עליו כל-כך הרבה בבית הזה, ברור שהיא תרצה לראות אותו.
קולות נשמעו מבחוץ. אדון האופל מתקרב. נרקיסה תפסה בידי ביתה, אבל היד הקטנה החליקה מיד אימה בלי שנרקיסה שמה לב, והיא התעתקה משם למקום מבטחים.
רק כשהגיעה למקום המיועד שמה לב נרקיסה שמישהו חסר.
"קסי!" קראה נרקיסה בבהלה, והתרוצצה מסביבה. רק כשהבינה שקסנדרה שלה לא נמצאת פה, היא החליטה לחזור לאחוזת מאלפוי.
אבל זה היה מאוחר מידי: קסנדרה שכבה שם על הרצפה, חסרת חיים, עיניה האפורות כבויות, ושערה הבהיר, הכמעט לבן, היה סביב פניה כמסגרת של תמונה, וחיוך גדול עוד על פניה.
לידה עמד דובי, פניו כבושות בידיו הרטובות מדמעות, והוא מלמל "עלמתילי, עלמתילי...", יודע שעכשיו כבר לא יהיה מי שיתנהג אליו יפה.
נרקיסה התכופפה, והניחה את דראקו ליד גופתה של קסנדרה. הוא מישש את פניה בפחד, והחל לבכות כשהיא לא הגיבה.
היא הביטה עוד דקה ארוכה בעיניה האפורות של ביתה האהובה, ואז סגרה אותן. היא לא יכלה להביט בהן עוד.
היא לקחה את דראקו שבכה מפחד, חיבקה אותו אליה ולחשה לו.
"רק אתה נשארת לי," היא לחשה בבכי, "אני נשבעת, שאני אגן עליך בכל דרך."

-17 שנים אחר-כך-

"את! לכי לראות אם הוא עוד חי!" צעק עליה וולדמורט והורה עליה ללכת אל הילד.
נרקיסה התקרבה אליו בפחד והכניסה את ידה הקרה מתחת לחולצתו. הלב הזה פעם.
היא כמעט אמרה לאדונה שהילד עוד חי, כשעלה בראשה רעיון.
"דראקו, הבן שלי, הוא חי?" היא לחשה אל הארי, כך שרק הוא ישמע או ידע שהיא מדברת אליו.
"הוא בטירה," הוא ענה לה. היא חייבת להחזיר לו טובה, עכשיו כשעזר לה.
"הוא מת!" היא קראה, וכולם פרצו בתשואות. ורק היא, הביטה אל הילד הזה, לחשה לו בלי קול, "תודה", והלכה משם.
הוא ידע שהוא חי. דראקו חי.
וטוב שכך.
אחרי כל המאמצים שהיא עשתה בשנים האחרונות כדי להגן עליו, זה הצליח. ועכשיו, הארי פוטר ההוא יהרוג סוף-סוף את וולדמורט, שנשארה בשירותיו אחרי שהרג את ביתה רק מפני שלא יכלה ללכת, ואז, רק אז היא תוכל להיות בטוחה במאה אחוזים שהוא בסדר.
היא איבדה כבר בת אחת, את קסי שלה, ואם היא הייתה מאבדת גם את דראקו- לא היה עוד טעם לחיה.