הדרמה שבלב

שימו לב,הפיק מבוסס על סיפור אמיתי-במקרה הזה,סיפורה של אחותי הגדולה.
השמות בדויים.
אין שום קשר להארי פוטר.
קריאה מהנה!!!

"טוב,טוב,ביי אמא!"השתקתי את אמא.איך שהיא מקרצצת לי במוח-נורא.
פניתי לבניין הגבוהה שהתנשא מעליי.הוא לא היה מפחיד,שכן היה כמו ביתי השני:מבצרם של כל הכישרונות הצעירים,מבני 6 ועד המתגייסים לצה"ל.
הלכתי,מאושרת.אני ממש אוהבת לבוא לכאן.לשחק בחוג לדרמה,לשיר בחוג לשירה,לרקוד בחוג לבלט...
לחצתי על קומה 1 במעלית.המעלית נסגרה,ועליתי למעלה,מצפה לעוד אחר צהריים של כיף והנאה ב'השדה'.
"היי עמית!"קראתי כשנכנסתי לחדר ההלבשה.
"דקלה,טוב שבאת,"אמרה עמית.היא נראתה לחוצה."תקשרי לי את הבגד-גוף.זה לא מצליח לי."
ניגשתי אלייה.היא עדיין נראתה לחוצה.לחוצה,אבל גם טיפה חולמנית.
"עמית?"שאלתי אותה,והנחתי את הקשר על גבה השזוף."הכל בסדר?"
היא הסתובבה אליי,ועל פנייה מבט לחוץ,מאושר וחולמני גם יחד.
"היום מגיע מישהו לחוג,"היא אמרה,והחולמנות השתלטה על פנייה."בן חדש,כזה יפיוף..."
גלגלתי עיניים.הייתי צריכה לדעת את זה."נו באמת,את הרי יודעת שכל הבנים שמגיעים ל'שדה',מכוערים כמו טרול..."
"לא נכון,"היא אמרה בתוקף."אסף,למשל,מותק של בחור,עם את שואלת אותי."
"כן,אבל הוא לא בדיוק מותק כשהוא מחטט באף ומקלל אנשים בפייסבוק,"אמרתי לה בתוכחה.
היא הביטה בי,כועסת."את לא ראית אותו,"היא אמרה,ושוב נעשתה חולמנית."הוא כזה גבוה,ושרירי,ויש לי חיוך מדהים-אפילו פתי לא הצליחה לעמוד בלי לזוז...וקוראים לו איתי-אני חולה על השם הזה..."
פתי הייתה המנהלת של 'השדה'."אויש,נו באמת.הוא בטח סנוב שלא מהעולם הזה."
"מי סנוב?"שירה נכנסה לחדר ההלבשה.
"כן,תשמעי,שירה,יש בן חדש בקבוצה,"מיהרה עמית לספר לה."נדמה לי שקוראים לו איתי,והוא כזה מדהים...יש לו חיוך כזה..."
היא התחילה לקשקש על הבחור,ואני התחלתי לשים את הבגד גוף.
הבטתי על השעון.עוד חמש דקות מתחיל שיעור דרמה.
"יאללה,בואו לשיעור,"אמרתי.מעניין מה שרון,המורה לדרמה,מארגנת לנו להיום...
ומי האיתי הזה,לעזאזל?

נכנסנו לסטודיו.ענת ועופרי כבר היו שם,וגם נדב ויעלי.
"היי,"אמרתי,והתיישבתי ליד ענת."היי,"היא אמרה לי,ואז לחשה:"שמעת על הבחור החדש בקבוצה?ראיתי אותו עכשיו-את לא מאמינה,דקלה,הוא כזה מושלם-"
"טוב,טוב,שמענו עליו,"אמרתי בתוקף."בואי,עמית,שבי פה."קראתי לעמית שלא מצאה מקום ישיבה.
"צהריים טובים,"אמר קולה של שרון מן הדלת.שרון התקרבה לכיסא שעמד במרכז הסטודיו.אחרייה נכנס התלמיד החדש.
התלמיד החדש?הייתי בטוחה שהיא הכניסה דוגמן בטעות.
הוא באמת היה מדהים.שזוף,שרירי.שערו הפרוע הרהיב בצבעו,וכל הבנות פשוט נמסו.נדב,אסף ועדן-הבנים היחידים בקבוצה-היו בשוק טוטלי ואפילו קצת נעלבו,כאילו איתי,התלמיד החדש פגע בהם איכשהו.נדב סידר את הפוני שלו.גיכחתי.
"תכירו,"אמרה שרון,"זהו התלמיד החדש שילמד איתנו,איתי גולדשטיין.בוא,שב ליד אחד הילדים."
מיד הבנות היו במצב של תזוזה.היא זזה לשם,היא ציוותה על השנייה לזוז,והבנים הנעלבים וההמומים נדחקו לפינה.
אני לא זזתי.סתם ישבתי לי בנועם,מחכה עד שישב.עמית וענת,שישבו לידי,פינו מקום גם הם.
לבסוף ישב איתי ביני לבין ענת.היא התמוגגה,ואני כאילו לא שמתי לב.שאר הבנות נראו כועסות.
"טוב,אחרי שמצאת לך מקום,"אמרה שרון במידה של שעשוע,"אני מניחה שאפשר להתחיל בשיעור..."

לאחר החימום,שרון ציוותה עלינו להתחלק לזוגות.הקבוצה התחלקה לזוגות הרגילות שלהן והקבועות,אך על פי שזה לא מצא חן בעיניהן כל כך-בעיקר הבנות-למראה איתי שנותר ללא זוג.
בת הזוג שלי,כרמל,לא הגיעה.
לכן שובצתי עם איתי.
כל כך הסמקתי כשעברתי לעמוד לידו.עמית קרצה לי בחשאי וחזרה לעמוד ליד גפן,בת הזוג שלה.
"טוב,המשימה שלכם היא לעשות סצנה בכל צורה שהיא,בכל מקום שהוא,ומשימתכם העיקרית היא להמציא את הקונפליקט.אחרי הכל,אתם כבר בני 16,ואני חושבת שאתם מסוגלים להתמודד עם זה לבד.בהצלחה."אמרה שרון והפעילה את המוסיקה למוסיקת רקע.
לקח לי כמה שניות להבין שאפשר להתחיל.פניתי על איתי,והתחלתי להסביר לו.
"טוב,אז ככה.איפה אתה רוצה שנעשה את הסצנה?אהה,שכחתי לומר,אני דקלה-נו,איפה אתה רוצה לעשות את הסצנה?אפשר לעשות במסעדה,במשרד,בבת הספר..."
אבל לא נראה שהוא מקשיב.נעצתי בו מבט כועס.
"הלו,איתי גולדשטיין,"ניערתי אותו קלות."בוקר טוב,אתה בשיעור דרמה!"
"כן,"הוא ניער את ראשו וחזר למציאות."אז אפשר לעשות זאת בלונה פארק,את רוצה ללכת לקנות ארטיקים או מה שלא יהיה ואני רוצה ללכת לרכבת הרים,אבל את חושבת שצריך קודם לאכול ואחר כך ללכת,אבל אז אני אומר לך שלאכול לפני רכב הרים זה לא הכי טוב שבעולם..."קולו דעך למראה עיניי."מה?"הוא שאל בטון נעלב.
הייתי בהלם.איך הוא ממציא כל כך מהר?בדרך כלל לי לוקח להמציא דבר כזה במשך חמש דקות,והוא ממציא לי במשך שנייה!
"תשמע,איתי-"הבטתי לעיניו,רציתי לגמור עם זה-
אופס.ענקי.
הרגשתי כאילו הלשון שלי יותר גדולה מהפה שלי,כאילו אני לא יוכל לדבר לעולם.
העיניים שלו...זה משהו.כחולות כמו ים.כאילו כל ים התיכון בתוכן.
"טוב,"הוא אמר,והסב את מבטי ממבטו,והוא נראה כאילו קצת חבל שהרגע נגמר,"בואי נתחיל להתאמן."
תהיתי מה זה היה עכשיו,ולמה הוא הראה שצר לו על שהרגע נפסק.

"וואי וואי וואי,דקלה..."אמרה עמית והביטה בי במבט מעריך,וקצת משועשע.
"מה?"אמרתי.ניסיתי למחוק את השיעור הזה מזכרוני.איתי פשוט שיחק מושלם,ואני הייתי כמו חארג'וק לידו.
"נראה לי את מתאהבת במישהו מהחוג...מישהו שהשם שלו מתחיל ב-א'-"הוציאה לי עמית לשון.
"עמית,תסתמי את הפה שלך לפני שאני ייתן לך סטירה מצלצלת,"סיננתי.לא היה לי כוח עכשיו לשיעור ריקוד.נראה כאילו האיתי הזה הפעיל עליי את מלוא עוצמת עיניו והוציא ממני את כל הכוחות.
עמית רק צחקה."אני מתערבת איתך שזה ימשיך לדברים יותר רציניים.היית צריכה לראות איך הוא הסתכל עלייך!כמו על אלה."
נאנקתי.היא לא יכולה לסתום את הפה הענק שלה?"אוי,אלוהים,תביא לי סלוטייפ,ואני יאטום לילדה הזאת את הפה..."
עמית נראתה מרוצה ומשועשעת.
שמנו נעליי בלט וטסנו בריצה לסטודיו-איחרנו לשיעור.

כעבור שבועיים.

זהו.עכשו אני בטוחה שזה לא שום דבר.זה משהו.כשהוא בנוכחותי,אני מרגישה כאילו מישהו הצית אש בתוך הראש שלי והוא מסתחרר במהירות מטורפת.
יכול להיות?
לא,הוא בחוג רק שמונה שיעורים.
אבל אנחנו ביחד כל הזמן.אני היחידה שמסוגלת לדבר איתו מבלי לאבד את העשתונות.
אבל...מה זאת ההרגשה הזאת,שגורמת ללב שלך להיתדפק במהירות מטורפת,להרגיש את הקילוחים המהירים בדם,לקבל עור ברווז וסחרחורות שאני חשה בנוכוחתו?
אני חייבת להבין את זה.
כי זה פשוט לא ייתכן...
שאני מאוהבת בו.

כעבור חודש.

זהו.עכשיו זה בטוח.אני אוהבת אותו לגמרי,ואין וויכוח.אני חייבת אותו,אחרת אני ימות.
חייבת אותו.

"איי!"אווץ'.זה כאב.כנראה נתקלתי בקיר מהמחשבות המטופשות שלי.
"הוו,"שמתי לב במה נפגעתי.יותר נכון,במי פגעתי."איתי.מה שלומך?"גמגמתי.שוב העור ברווז הזה,ושוב הסחרחורות הזאת.
"בסדר,"הוא אמר."ואת?"
"כמו תמיד."
"לא ידעתי שאנחנו גרים קרוב אחד לשנייה."הוא תהה,והלכנו ביחד.הלב שלי רטט מהתרגשות.
"כן,גם אני לא.לאן היית צריך ללכת?"שאלתי אותו,מנסה להראות נינוחה.
"סתם,טיילתי.ואת?"
"גם."
"אני רוצה להראות לך מקום,"אמר לפתע איתי."מקום שאני אישית מאוד מאוד אוהב."
הלכתי בעקבותיו,תוהה לאן כל זה יוביל.למה,לאכזבה?לאהבה חדשה?לבן חדש בחיים שלי,הפעם רשמית וסופית?
נעצרנו.זאת הייתה סתם קרחת יער.מה הוא אוהב בה-לעולם לא אדע.
"אני אוהב במקום הזה את השקט,"הוא אמר,כאילו קרא את מחשבותיי."אין פה שום מכונית,שום פלאפון...שום דבר אלחוטי.רק אני והטבע."
הבטתי עליו,מהופנטת בכבלי האהבה.
"האמת,דקלה,"הוא הביט בי,"שרציתי לדבר איתך."
"כבר שבוע שאני רוצה להגד לך את זה,"הוא אמר."אני פשוט אידיוט שלא אמרתי את זה קודם.אידיוט מושלם."הוא נאנח.
"דקלה,"הוא נשם עמוק,ופחדתי ממה שאמור לבוא,"אני אוהב אותך.התאהבתי בך ממבט ראשון,מהרגע ההזוי הזה שהבטת לי בעיניים בחוג.זהו.את יכולה לצחוק."
נכון,רציתי לצחוק.אבל לא עליו.
אלא מאושר.מהקלה.משמחה.מטירוף.רציתי לצווח משמחה.
"גם אני,"אמרתי חרישית,בניגוד למחשבותיי,שציוו עליי לקפוץ עליו ולנשק אותו עד סוף ימיו.
"מה את?"
"גם אני אוהבת אותך."לחשתי.הלב דפק לי באוזניים,ונפל לתחתונים ב-בום."אני לא זוכרת ממתי.אבל מי זוכר?"שאלתי בקול כל כך שקט,שהוא נאלץ להתקרב אליי,למרות שחשדתי שזה בגלל משהו אחר.
"העיקר שאתה הבנת את זה.והעיקר שאמרת לי את זה."
הוא התקרב אליי.עוד צעד.הלב ירד לי לכפות הרגליים.רעדתי.
הוא חייך חיוך מפויס,ועיניו היו מבוישות."אני לא יודע עם תרשי לי לעשות את זה,ואני לא בטוח שאני כל כך טוב,אבל..."
והוא...
כן.הוא נישק אותי.
בטח שהרשיתי לו.מכל הלב והנשמה.שיבוא כל יום,חינם אין כסף.
נשיקה סוחפת כזאת מעולם לא חוויתי.נראה כאילו הוא לעס לי את השפתיים.
זה היה פשוט גן עדן.חיבקתי את העורפו,והידיים החליקו לי כל פעם מחדש.לא רציתי שזה יגמר.כי עם זה ייגמר...זה לא יהיה טוב לבריאות שלי.
הוא חיבק לי את המותניים,ו-
בום.
נפלנו.איתי נתקל באבן.אני עליו,והוא על הדשא הרך.
"אייה,"אמרתי בשקט.הוא רק צחק צחוק רפה,והזיז שערות מעיניי בעזרת קצות אצבעותיו.
הרגשתי צריבה במקום שהוא נגע בו.צריבה נעימה.כמו כדור צמר שנגע בך.
"אני לא יודע עם את שומעת את זה,"הוא לחש,ולא שמעתי מה שהוא אמר,אז התקרבתי כדי לקרוא את שפתיו.
"את מה?"לחשתי חזרה.
"את השקט המופלא הזה."
היינו בשקט,והדממה שליוותה את השתיקה שלנו הייתה נעימה,לא מעיקה.נעימה,קלילה,כמו מצב הרוח שלי.ציפורים צייצו אי שם.
"מעניין,"התחלתי,"מה עמית מהחוג תגיד על זה.בטח שאני סתומה של נתתי אותך לה.כאילו שזה מה שאני יעשה!"גלגלתי עיניים.הוא צחק,ופתאום הוא היה עליי,ואני על הדשא.
"מעניין מאוד,"הוא לחש,והבל פיו החמים כיסה את פניי כמו שמיכה.
תפסתי את פניו בידי ונישקתי אותו שוב.הוא לא התנגד.
לא יכולתי להתאפק,מה אני יעשה?

סוף דבר!

הלכנו,שנינו,ל'שדה'.ידי בתוך ידו.כשעמית ראתה אותנו כך,היא פערה את פיה וכל השיעור הייתה במעיין ירידה בכישרון המשחק שלה.
ענת הייתה שמחה בשבילי,וכך גם שירה ויעלי.
"וואו,השגת את ה-חמוד,"אמרה לי ענת,כשאיתי הלך לנדב,לדבר איתו על משהו.
"כן,"אמרתי בפיזור נפש,כי הבטתי עליו,על הבן אדם שאני אוהבת."כן,ה-חמוד..."

וככה זה היה.היינו יחד,וגילינו שאנחנו גם באותו בית ספר,הוא שכבה מעליי.אחרי שהשתחרננו מצה"ל(חיל הים!),למדנו רפואה בטכניון,ואחרי שלמדנו,היינו מנתחי ילדים בבית החולים 'שניידר'.
ויום אחד,
יום בהיר אחד,
הטבעת הייתה על ידי,והוא שבר את הכוס.