קסם חקלאי

רוני

אני סתם ילד.עם שיער חום ועיניים ירוקות.לא שונה מאף אחד,אבל שונה בדברים רבים.אני ילד שלא יודע כלום מהחיים שלו.אילנה,שאני אוהב,הלכה אל דוידי,הילד הפושע ההוא,שאביו יושב בכלא,שהיה ילד גר בשכונת ארגזים,בעוד אימו גוססת כשאביו מכסח אותה במכות מוות,שותה ומאיים עם לא מביאים לו כסף.
ואין לי מושג מה אילנה,שאני כל כך אוהב,מוצאת בילד המגעיל הזה,עם העיניים השחורות והקרות,כשאביו נמצא בדמו.
ואני גם אליף.סתם אליף.
אהה.אתם לא יודעים מה זה.
טוב,אליף זה בא מאליפים.
אתם לא יודעים מה זה אליפים?אליפים...זה כמו כיתה א',בבית הספר החקלאי 'גנות'.
ואנחנו לא בני שש,אנחנו בני ארבע-עשרה.אנחנו קבוצה שקוראים לה אליפים.שנה הבאה נהיה בטיחים,בעוד שנתיים נהיה ג'מילים,ואז,בעוד שלוש שנים,בשנתנו האחרונה נהיה דלידים.
הדלידים...הם הילדים הגדולים.הרעים.השולטים.
גם כן שולטים.מסורת לדלידים:כל שנה,כשמגיעים האליפים החדשים,הם מענים אותם.
אוהו,איך שהם מענים אותם.מפחידים אותם בלילות,ועם אתה עובד בשדה את הופכים אותך לחמור.
כאילו אתה החמור,מבינים?
גנות זו פנימייה.
פנימייה חקלאית,המקום הטוב ביותר שהייתי בו אי פעם.
למה?אבי הוא ראש הממשלה.
ראש הממשלה!
ואין לי אמא.אבל לא נעים לי לדבר עלייה.אז לא נדבר עלייה.
ואבי התחתן עם איזו דבורה אחת,אחרי שאימי הלכה,ושכח את אימי,שאהבתי כל כך!
וכשאבא שלך הוא ראש הממשלה וכשיש לך אמא חורגת,אף אחד לא חבר שלך,כי כולם חושבים שתשתחצן מולם,שתתנשא,שתוויץ.
אבל הייתה איזו חבורה שהייתה איתי.כל הזמן.היו לי ארבע חברות.
אבל עם אתם כל כך מתעקשים לדעת מה קרה לאימי,אז הנה התשובה.
כשהייתי בן 12 היא נפטרה ממחלת סרטן.
זהו.אתם יכולים לצחוק.
החברים הכי טובים שלי הם גדי,מיכה וקטנצ'יק,חבריי לפנימייה,לחדר מס' 1,חדר השינה שלנו.הם החברים האמיתיים שיש לי.בעיר כולם שיחקו ב'כאילו'.אף אחד באמת לא היה חבר שלי.
בגנות הו לי חברים אמיתיים.חברים שתומכים בי בכל מצב,חברים שמאמינים בי,שסומכים עליי,שצוחקים איתי.
אני משתגע מאילנה.משתגע.היא הולכת עם דוידי,ואני נשאר בצד.
אני אוהב אותה בטירוף.למה,למה אני לא בר המזל?!
והכל הסתדר כשהם הגיעו,האנשים המוזרים.כי הם סידרו הכל בינינו.

אילנה

די!ד י!!!
אני לא יכולה יותר.אני רק עושה רע לעצמי.אני פוגעת בנפש שלי,בלב שלי.
אני פוגעת בעצמי כשאני עם דוידי.זה נורא.אני נמשכת אליו לא מאהבה,אלא בחוטים,כאילו הוא מהפנט אותי להתקרב אליו.
אני אוהבת את רוני,וקשה לי לראות אותו לבד,כשהוא פנוי,ואני סתם מבזבזת את הזמן שלי עם דוידי.
אני אליפית.
אני מניחה שאתם יודעים מה זה.
החלום שלי היה להגיע לגנות.מקום מדהים,שמתנהגים בו אל החי וצומח כראוי להם,ולא כמו אל דברים מובנים מאליהם.
אני גם לא נראית כמו מישהי שיכולה לעבוד עם החי והצומח.יש לי עיניים כחולות,שיער בלונדיני שגורם לכל אחד לחשוב שאני הילדה המפונקת ביותר בעולם.אתם יודעים,מסולסל כזה.
כל כך שמחתי כשההורים שלי הסכימו לרשום אותי לפנימיית גנות!
אבל לאט לאט הבנתי שזה לא כל כך קל.זאת לא קייטנה.זה לא גן ילדים.אלו לא הצחוק והרינה שתיראתי לעצמי.
רק רע.כלומר,מסתדרים איכשהו עם העבודה,אבל הדלידים האלה...
אנשים דוחים.מגעילים,רעים!
מתעללים בנו כמו בכלבים.
אז,בואו נסכם את זה ככה.יש לי כמה בעיות:
רוני ודוידי.הדלידים.המראה שלי.החברות שלי לחדר.
אהה,כן.שכחתי אותם לגמרי.
אויש,הן כאלה קרציות!'איפה המסקרה שלי?' 'איפה הליפסטיק שלי?' 'מאמי,הבאת לי את הג'ינס הצמוד?'
'כפרה,תביאי את הצללית הירוקה.'
עכשיו אתם מבינים אותי?מה שחשוב להן זה רק המראה שלהן.
טוב,נו.זה גם חשוב.אבל לא בכזאת כפייתיות!תביאי לי את המסקרה,עאלק...
וכל הבעיות האלה הסתדרו על צירם כשהאנשים המוזרים האלה הגיעו.

דוידי

תמיד הייתי שונה.מבחינה הרעה.הייתי גונב.בורח.מרביץ.זה היה כמו תחביב.התקפים.מה לעשות.
כמו שילדים קטנים מכורים לסוכריות,כך אני מכור לבריחה.לגניבה.לחופש.להרגשה שאתה גוזל ממישהו משהו שיקר לו.בהרגשה שאתה גורם למישהו כאב בלי להזיז את קצה הבוהן.
אני מכור לזה בניגוד לרצוני.
אני רוצה להפסיק,באמת.אבל זה לא מצליח לי.אפילו חנה,מנהלת הפנימייה,אישה מדהימה,באמת-לא תצליח להוציא את זה ממני.
כי זה בדם שלי.זה מאבא שלי.
גם כן אבא.אבא שמרביץ לאשתו מהבוקר ועד אחר הצהריים,ואז רק בשתיים עשרה בלילה מתכונן למסיבה והולך למועדון חשפנות עם חמישים קילו של אלכוהול?!
זה לא אבא.זה נבל.אידיוט.סתום.מטומטם.
אבל הייתה לי אמא שאהבתי תמיד,ושהחזירה לי אהבה.גם עם העיניים השחורות האלה שלי,שנראות כאילו אני הולך לרצוח מישהו,והמראה המאיים שלי-היא אהבה אותי,ותמיד שמרה על כל פרוטה שהייתה בכיס שלה למעני-לפני שאבי גנב לה אותן,ולאחר מכן הרג אותה במכות.
היום,למזלי,הוא יושב בכלא על מאסר עולם.הוא רצח את אשתו,וזרק את הבן שלו באיזו פנימייה מטומטמת,מוסד לעבריינים צעירים!
זה המקום הנורא ביותר שאי פעם הייתי בו.דיברו אל כל הילדים בחוסר רגישות,העבידו אותנו-אפילו בשיעורים לא התחשבו בנו,וישבנו על הרצפה,בעוד אנחנו כותבים במחברות משומשות!
אני ילד בלי מזל.המזל דילג עליי.
תראו את רוני,למשל.אביו הוא ראש הממשלה,היו לו חברים בעיר,וגם הפנימייה המזל שיחק לטובתו.
ואילנה לא אוהבת אותי.
זה הקטע הכי נורא.אני אוהב אותה.אני חולה עלייה.אין לי שמץ של מושג במי היא מאוהבת,ואף שאלתי אותה מיליון אלף פעם.
"אהבה למישהו בדרך כלל לא מגלים אותה,"היא נוהגת לומר לי."עד לחתונה,כי בחתונה זה ברור שהזוג אוהב אחד את השני,ברור לכולם."
תמיד אני נאנח אחרי שהיא אומרת את זה.
כי זה כל כך נכון.
היא הורגת אותי.העיניים שלה.השיער שלה.והגומות חן שלה.זה נורא.אני הופך להיות מכור לאילנה.
וכל העניינים הסתדרו כשהאנשים האלה הגיעו.

ניצה

היי,מה קורה?
אני יותר טוב.מבדרך כלל.
אני מתכוונת,יותר טוב שלא תשאלו.
כי המצב שלי נורא.למה המזל לא משחק לי?למה בכלל הלכתי לגנות הטיפשי הזה?!
זה ממש מצב אידיוטי.אני אפילו לא נהנית כאן.הדבר היחיד שגורם לי לא לפרוץ בריצה לכיוון תחנת האוטובוס זה...
רוני.
כן,טוב,אני אוהבת אותו.
טוב,האמת,אתם לא צריכים להתפלא.הוא בחור מדהים.הוא שרירי.הוא חסון.אני עושה הכל כדי להיות לידו.
הכל.אתם לא מאמינים כמה.שכנעתי את חנה המנהלת באופן אישי שאני ורוני נהיה באותה עבודה בלול תרנגולות,העבודה הכי קלה,שדורשת הכי פחות מאמץ.
היינו באותה עבודה...אבל זה לא עוזר בשום דבר.אנחנו מדברים על דברים שטחיים לגמרי,כמו 'מה נשמע?' ו'מה העניינים?',וכל שאר הדברים של מועצת התלמידים(שנינו נציגים).
ואני חותרת למקום הזה,של 'אמממ,ידעת שאני אוהבת אותך?'.חתרתי כל כך הרבה פעמים,שהמשוטים שלי כבר נשברו.
אבל העניין הזה הסתדר כשהם הגיעו.

		הפרק הבא