the riddle's girl

הפעם אין בטא. החלטתי לנסות לכתוב פרק ללא בטא, מכיוון שבמערכת הפורומים לא צריך בטא. אם אתם רואים שבאמת יש צורך בבטא, אל תהססו לומר לי.

____________________________

"אנאבל? א-אנאבל רידל?" שאל הארי, לא מאמין.
"רידל?" חזר על שם המשפחה בקול נואש.
"כן!" הילדה הקטנה קרנה באור הדמדומים, כמו שמש קטנה.
"טוב, אני צריך לקחת אותך ל... אה..." קולו גווע. לאן ייקח אותה?
"לפרופסור דמבלדור!"
קרא לפתע. כן, זה רעיון טוב. הוא כבר ידע מה לעשות אתה.
"פרופסור דמבלדור?" היא העוותה את פניה. היה ברור כי היא חושבת ששם זה לא מבשר טובות.
"כן... דמבלדור..." הוא לקח את ידה והחל ללכת לעבר הטירה.
היא ניסתה להתנגד, אך כוחה של ילדה בת שלוש אפילו לא התקרב להיות שווה-ערך לכוחו של נער בן ארבע-עשרה. הם הלכו בדממה בטירה, בעוד כל התמונות לטשו בהם את מבטן. הם הגיעו לדלתות האולם הגדול.
הארי נשם עמוק ופתח את הדלתות הכבדות.
כל מבטי התלמידים אשר היו באולם הופנו לעבריהם. הארי ניסה להתחמק מהם בעוד אנאבל החזירה להם מבט סקרני.
הוא חיפש במבטו את רון והרמיוני.
כשמצא אותם לבסוף בתוך מאות הפרצופים, שניהם נעצו בו מבטים שואלים.
"אסביר אחר כך!" אמר בלי קול. הם הנהנו בראשם אף המשיכו לנעוץ בו את מבטם. הארי הידק את אחיזתו בידה של אנאבל ובצעד אמיץ פנה אל עבר שולחן המורים. הוא הגיע עד דמבלדור ונעצר.
"אממ... פרופסור דמבלדור? אני... אתה יכול לבוא רגע?"
שאל בחשש –מה, תוהה אם אין זו חוצפה מצדו ללכת אל שולחן המורים ועוד לבקש מדמבלדור לעזוב הכל ולבוא אתו.
"כמובן, הארי." אמר פרופסור דמבלדור בחיוך, והזיז את כיסאו לאחור. דמבלדור החל ללכת, והארי מיהר להשיגו,, בעוד אנאבל נגררת על ידו.
 רון והרמיוני החליפו מבטים, קמו משולחן גריפינדור ורצו אל עבר פרופסור דמבלדור, הארי והילדה הקטנה. ברגע שדלתות האולם נסגרו, כולם הפכו נינוחים יותר באחת.
"אני מציע שנלך למשרדי. שם תהיה לנו פרטיות. אמר דמבלדור והחווה שבראשו לעבר הדלתות האולם הגדול, ואכן, דלתות אלו נפתחו מכובד המשקל של פילץ', שרת בית הספר
"אממ... אני... אני מצטער , פרופסור..." הוא אמר, נבוך. הדלתות נסגרו שוב.
"בואו, נלך."
אמר דמבלדור בקלילות. הארי החל ללכת, אך לפתע הרגיש שידו משוחררת.
הוא הסתובב וראה את אנאבל עומדת בצד.
"אנאבל, בואי!" אמר לה.
"לא!" קראה בקולה התינוקי. "אני לא רוצה ללכת לשם! לא לדמבלדור!"
"אנאבל!" לחש, מובך מעט.
"אנאבל רוצה לבוא איתי?" שאלה הרמיוני בקול רך.
"כן!" הפעוטה הקטנה רצה אליה והחזיקה חזק בידה. "אבל את תגני עליי, נכון?" שאלה בפחד.
"כמובן!" אמרה הרמיוני באותו קול רך.
הם הלכו עד מפלצת האבן הגדולה.
"מרמלדה מצחקקת!" קרא דמבלדור.
המדרגות הלולייניות נחשפו, וכל החבורה עלתה. המשרד של דמבלדור היה בדיוק כמו שהארי זכר אותו. מלא במכשירים כסופים מזמזמים. דמבלדור התיישב בכיסא שמאחורי שולחנו, והורה בידו להארי, רון והרמיוני להתיישב מלפניו. הם התיישבו, כל אחד בכסא אחר, כשאנאבל מתיישבת על ברכיה של הרמיוני.
"הארי, ספר לי מה קרה."
"טוב, יצאתי החוצה לנשום קצת אוויר, עצמתי, את עיניי, שמעתי צחקוק, פתחתי אותן ואז ראיתי אותה..." אמר הארי, נבוך.
אלא שאותה "אותה” כבר איבדה עניין בשיחה, והחלה לסרוק בפרטי פרטים את משרדו של דמבלדור. היא החזיקה את מצנפת המיון בידה.
לפתע, המצנפת התעוררה לחיים.

"עוד חושבת אני על השיר החדש,
השיר לשנה הבאה.
אך בטרם הזמן קראו לי, קראו,
ושפחתכם הנאמנה התעוררה.

המין השנה קצר ביותר,
רק תלמידה אחת.
אך להוגוורטס אותה אמיין,
לבית אשר היא שייכת אליו.

ארבעה הם היו,
ארבעת המייסדים.
אך לבית שלהם הם קיבלו
רק תלמידים שעמדו בתנאים.

גודריק גריפינדור
את האמיצים בחר,
וכל תלמיד שבליבו טוב-לב

אצל הלגה הפלפאף נשאר.

רוונה רייבנקלו
לקחה אליה את החכמים,
וסלאזר סלית'רין
אליו לקח רק את השאפתנים."

מבטו של דמבלדור היה חמור ביותר כאשר הביט במצנפת המיון.
המצנפת השתעלה.
"בדרך כלל זה יוצא לי טוב יותר. פשוט לא הייתה לי שנה שלמה לעבוד עליו..."
הפעוטה הקטנה חבשה את המצנפת על ראשה.
שנייה לפני שהיא נגעה בשערה שחורה אחת מראשה של אנאבל, צרחה המצנפת- "סלית'רין!"
הארי נזכר במעומעם בעוד שני מיונים דומים שכאלה. הוא נזכר איך צפה בלחץ בשנתו הראשונה, כשמיינו את חברו הטוב ביותר, רון וויזלי, לגריפינדור, מיון מהיר ומוחלט, ובמיונו של אויבו, דראקו מאלפוי, מיון ברור כל כך ואינו מוטל בספק כל כך שאין לערער עליו.
הילדה הקטנה פשטה את המצנפת ושגרה אליהם חיוך זוהר.
"הארי." אמר פרופסור דמבלדור בקול רם וברור.
"כן, פרופסור?"
שאל הארי, מבוהל מעט.
"איך אמרת שקוראים לה?"
"אנאבל, אדוני. אנאבל רידל."

______________________

אני מודעת לכך שהשיר של המצנפת יצא עילג, אבל לפחות הוא לגמרי מקורי.
תגובות?

הפרק הקודם