חייו של ילד ממוצע

התעוררתי מהאור הקייצי והמסנוור שבקע מהחלון הפתוח למחצה. הבוקר היה אמור להיות בוקר רגיל של אחד מימי החופשה, ללא שמץ של דבר מיוחד כלשהו. אבל אז עוד לא הייתי מודע למכתב שיגיע אלי מואחר יותר באותו יום.

שעטתי במורד המדרגות, בעודי מניח את ידי על המעקה המעוטר והמפואר, בלשון המעטה. התגוררתי בבית עשיר מאוד, משום שאבי כיהן כמושל העיר.
כשהגעתי לקומה השנייה של הבית בן שלוש הקומות, גררתי את רגלי לכיוון הכיור, פתחתי את הברז ושטפתי את פרצופי.

"ג'וני!" קראה אלי אימי מחדר האוכל. 
"אני בא, אמא!" צעקתי אליה בחזרה.

מיהרתי לכיוון חדר האוכל, וכשהגעתי התיישבתי ליד השולחן הארוך העשוי עץ אלון.
"בוקר טוב, ג'וני. יש לך דואר." אמרה אימי, נלגה.
גלגלתי את עיני. המכתב בטח הגיע מחברי טארן, ששלח לי כל יום מימי החופש מכתב, רק כי היה לו משעמם. אימי הושיטה לי את המכתב. הוא כלל לא נראה כמו המכתבים שטארן שלח אלי מידי יום ביומו! המעטפה הייתה עשוייה נייר עבה וכהה, ועליה הוטבע סמל של מוסד כלשהו, ככל הנראה, שהורכב מגירית, נשר, אריה ונחש שהקיפו מגן צבעוני. מתחת הסמל היה כתוב בדיו ירוקה:
"לכבוד ג'ון כוראן, לונדון, רח' השלושה, בית מספר 19, חדר השינה בקומה השלישית"

פתחתי את המעטפה, והוצאתי ממנה גליל קלף ארוך. בתחילת הגליל היה רשום באותיות גדולות: "שלום לך, ג'ון היקר. אנו שמחים להודיעך על התקבלותך לבית הספר הוגוורטס לקוסמים ומכשפות, בית הספר הגדול ביותר בבריטניה לקוסמים"

"ממי זה?" שאלה אימי, בעודה מנסה להציץ מעבר לכתף שמאל שלי במטרה לצפות במכתב. משכתי בכתפיי. ממי זה באמת?

המשכתי לקרוא, ואט אט התרחבו עיני יותר ויותר והבעת ההפתעה על פרצופי התחזקה יותר ויותר. ללא מילים הגשתי לאימי את המכתב. היא קראה אותו, וגם על פניה הופיעה הבעת הפתעה דומה לשלי.
היא הניחה את המכתב על השולחן, ובהתה בי. "ק... קוסם?" היא פלטה.
משכתי בכתפיי. "אולי זו סתם הלצה," הצעתי.
"אני לא חושבת... לא היו משקיעים כל כך על הלצה."
"אז אני קוסם," אמרתי בשלווה שהפתיעה אפילו את עצמי.
"חייבים להראות את זה לאבא... הוא יהיה כל כך מאושר! קוסם במשפחה! אני לא מאמינה!" קראה אימי בשמחה.

לא הבנתי למה היא כל כך שמחה. הרי אני בכלל לא קוסם! מה השטויות האלו?! אין בכלל דבר כזה, קסמים או קוסמים!
"כמובן שעוד היום נקנה לך את החפצים לשנתך הבאה, ונטלפן אל בית הספר שלך כדי לבטל את הרישום לשנה הקרובה." אמרה אימי בהתרגשות.
"אל תטרחי כל כך, אמא," מלמלתי.
"זו לא טרחה בשבילי. קוסם במשפחה!" היא אמרה שוב...

הוא רחרח את העשב היבש מתחתיו... "הוא עבר כאן," מלמל לעבר חבורת הגברים עטויי הברדסים מאחוריו.
אחד הגברים הרים את שרביטו. "אבדה קדברה!" הוא צעק, בעודו מכוון את השרביט לעבר הנער הצעיר. נחשול אור ירוק גדע באחת את חיי הנער...
"למה עשית את זה?!" צעק אליו הגבר המוביל. "הוא היה חשוב! הייתי חייב לסחוט אותו ולקל ממנו מידע!"
הוא נשך את הגבר שהרג את הנער, וזה יילל בכאב...

		הפרק הבא