הולכים לגנוב סוסים

שם: הולכים לגנוב סוסים.

פאנדום: הארי פוטר.

שיפ: הארי/ ג'יני.

ז'אנר: רומנס, אנגסט.

ספירת מילים: 2,600.

דרוג: R.

היום בו נערכה הלוויה של פרד היה יום אביבי ושטוף שמש. עד שהארון הונמך אל בטן האדמה השמש קפחה על ראשי הנוכחים לבושי השחורים שבלוויה, שהשפילו את מבטיהם בלאות תחת קרניה. עשרות עניים דומעות דימו לראות את האוויר החם מסתלסל מעל המצבות השחוקות כמו מעל כביש חם.

ג'יני לא עברה מול הארון של אחיה. היא עמדה בצד בעוד כולם מסתדרים בטור נוקשה מאחורי מולי וויזלי, שהתייפחה מעל גופת בנה במשך זמן ארוך, וחזרה ושיננה מנטרה לפיה לא רצתה לראות את גופתו חסרת החיים של אחיה התוסס. אבל עכשיו, כשכולם שמעו בברור את החבטה שהשמיע הארון כשפגע ברכות בתחתית הבור, ג'יני חשה דקירה חזקה כל כך של חרטה בבטנה שהיא כמעט פלטה קריאת כאב. היא חשה צורך בוער לרוץ אל שפת הבור ולדרוש שיעלו את פרד בחזרה למעלה, כדי שתוכל לחבק אותו ולבכות עליו בפעם האחרונה. אך היא החזיקה את עצמה; היא הבטיחה לעצמה שלא תבכה, ושלא תעשה שום דבר קיצוני. היא לא הייתה מוכנה שיראו אותה כאישה היסטרית- זה היה הכבוד שלה, וזה היה שווה את זה.

החבלים ניתקו ונמשכו מהבור. קול הפקיעה היה כמו סטירת לחי בשביל ג'יני, והיא חשה דמעות עולות בענייה בפתאומיות. היא נגעה בהן, ובמצוותה, הדמעות חזרו פנימה. זה היה תכסיס שילדה לומדת כשהיא גדלה עם שישה אחים גדולים.

חמישה, עכשיו. היה קשה לתפוס את זה. זה היה קצת כמו לאבד חפץ כל שהוא; אתה יודע שהוא היה אמור לנוח במקום מסוים, ואתה מתחיל לגעת במשטח ולהביט מעליו ומתחתיו, למרות שאתה יודע שלא תמצא אותו שם, ותחושה מתגנבת של חוסר אונים מתחילה לדגדג את הצד האחורי של ראשך.

הבור התמלא. קולו של הכומר הדהד בין המצבות, לא מפריע לציפורים, שכבר היו מורגלות לטון דיבורו האבל ולקולות הבכי של המבכים את אהוביהם, ולא נתנו לפרטים שוליים אלה להפריע את סדר היום האביבי העליז שלהן.

ג'יני תקעה את מבטה באדמה, נותנת לברכות ולמילות הפרדה להדהד בראשה בריקנות, ולנגד ענייה ציפור כחולת חזה נחתה על הדשא, אספה בקפדנות זרד והתעופפה להוסיף אותו לקן שלה על עץ קרוב. ג'יני צפתה בה עובדת, המחזה מרתק אותה פתאום, ואת קולות האבלים החילף חלום בהתהוותו על בניית קן משלה.

תהלוכת האבלים שעשתה את דרכה מחוץ לבית הקברות דמתה באופן מטריד לקרנבל ליצנים עצובים. משפחתה של ג'יני צעדה בראש, והשאר מאחוריהם, במן יראת כבוד.

היו כל כך הרבה הלוויות להשתתף בהן... אך ג'יני נשבעה שהיא לא מתכוונת לראות עוד בית קברות במשך הרבה זמן. אח שלה מת, וזה היה די והותר בשביל המשפחה שלהם.

הם צעדו בזוגות. אימה ואביה צעדו בראש, נשענים זה על זו, אחד גבוה וכפוף בעצב והשנייה גוצה ומכווצת. אחריהם צעדו ג'ורג' ופרסי, ידיהם בכיסיהם, אך מידי פעם ידו של פרסי הייתה נשלחת ונוגעת בכתפו של אחיו. ג'ורג' לא הגיב. אחריהם צעדו ביל וצ'ארלי, גבוהים וקודרים, ואחריהם רון והרמיוני, זרועותיהם שלובות ומבטיהם מושפלים, הולכים כאילו מתוך שינה.

ג'יני הלכה אחריהם, מרגישה קטנה ובודדה מתמיד. היא לכסנה מבט לכיוון הארי. מבטו היה נעוץ בנעליו, והוא הלך במרחק ממנה, כאילו היו זרים. היא חשבה שאם תביט בו מספיק הוא ירגיש לא בנוח ולפחות יראה סימן שהוא מכיר בקיומה, אך זה לא קרה. כאילו היא הייתה אוויר.

הוא תמיד נטה להתייחס אליה ככה, גם כשהיו ביחד. אך באותו היום, יותר מאי פעם בעבר, הם נראו כמו פילוסוף קודר ומהורהר אשר נצפה על ידי ילדה קטנה וסקרנית.

היא כעסה עליו כל כך; היא אמרה לעצמה שאם לא הייתה בהלוויה של אחיה, הייתה מוציאה עליו את כל הזעם שלה. היא הייתה מכה אותו ומכניעה אותו ומכריחה אותו להגיד שהוא אוהב אותה לנצח. אבל הבעיה הייתה שהכעס שלה אליו לא השתווה אל הכעס שלה לעצמה, כי היא לא יכולה הייתה שלא להיתלות בהבטחות השווא שלו. היא מעולם לא עמדה על שלה איתו.

היא המשיכה ללכת לצידו בדממה כבדה, ורק קיוותה שלא יברח ממנה שוב.

ברגע שהגיעה לבדידות השקטה של חדרה היא ניערה מעליה את השמלה השחורה המחוספסת, שהדיפה ריח מבחיל של נפטלין וארונות ישנים, והשליכה אותה במרכז הבלגן שהציף את החדר. היא חיטטה בבגדים ובחפצים שהיו מפוזרים מסביב ושלפה שמלת כותנה כחולה פשוטה. היא לבשה אותה, קשרה אותה מאחורי גבה, ופתאום הרגישה עייפה באופן יוצא דופן.

היא בחנה את חדרה בייאוש; נראה שכל החפצים שלה נחים על הרצפה ועל המשטחים האחרים במקום בארונות. מאז הקרב לא בדיוק היה לה זמן לדאוג לסידור החפצים שלה, ובהחלט לא היה לה הכוח לעשות את זה עכשיו. היא לא הבינה מה הטעם.

היא נגשה אל המראה שמעל כוננית הבגדים שלה, מוכרחה להעסיק את עצמה בדבר מה. דמותה במראה הפתיעה אותה, כמו פחדן שנבהל מהצל של עצמו; היא הייתה חיוורת בצורה מחליאה, וענייה היו שקועות.

שיערה בער בצבע אדום כנגד השמלה החיוורת, והיא העבירה את אצבעותיה בקצותיו השרופים, צופה באצבעותיה נעות דרך המראה. אז היא שלחה את ידה ונגעה במשטח המבריק, ובבועתה חיקתה אותה, מחזיקה את ידה. היא הביטה בעיני עצמה, וחשה סחרחורת מבחילה ובדידות איומה, עומדת לבדה מול המראה.

"לא! תעזבי אותי בשקט!" ג'יני נבהלה כל כך מהצעקה שהתנתקה מהמראה מייד, וכל מחשבה על בדידות נזרקה מתוך ראשה. אחרי ההתפרצות השתררה דממה רועמת, מתוחה עוד יותר מאשר קודם, וג'יני החליטה שהיא לא מתכוונת לרדת ולחלוק את האבל שלה עם בני משפחתה. הצעקה של ג'ורג' בוודאי זרקה את אימה לפרץ נוסף של בכי, והיא לא הייתה מעוניינת לראות את זה. הכאב שלה הספיק לה די והותר.

רעש מחוץ לחלונה הפתוח משך את תשומת ליבה. היא הציצה החוצה ומשב רוח אביבי ליטף את פניה, כמברך אותה על שהחליטה להוציא את ראשה החוצה.

היא הציצה בחצר האחורית מלמעלה וראתה את הארי חוצה אותה לכיוון השער החלוד, צועד בעשב הגבוה והמוזנח במכנסיים המחויטות שלבש להלוויה. הוא הסיר את המקטורן ונשאר בחולצה מכופתרת לבנה, שאת שרווליה הוא גלגל מעלה ואת הכפתורים העליונים שלה הוא שחרר.

"לאן אתה הולך?" פלטה ג'יני.

הארי עצר והרים את ראשו לכיוונה, מצמצם את עניו בשמש מאחורי משקפיו. זה גרם לו להיראות כל כך זקן שלרגע ג'יני חשה דחייה ממנו.

הוא בחן את פניה לרגע, כאילו תוהה האם היא ראויה לקבל את תשובתו. ואז הוא אמר, "אני הולך לגנוב סוסים."

המילים האלה היו כמו אגרוף בבטן בשביל ג'יני. שמש הצהריים סנוורה את ענייה, ופתאום היא הייתה שוב בת שבע, ממהרת אחרי אחיה הגדולים שעשו בדיוק את אותה הדרך שעשה הארי אל שער החצר.

"אבל לאן אתם הולכים? אני יכולה לבוא איתכם?" היא התחננה.

"את לא יכולה לבוא, ג'ין," אמר פרד.

"כן. את קטנה מידי," הוסיף ג'ורג'. שניהם היו אז רק בני עשר, אבל בענייה היו מבוגרים ומלאי ניסיון בצורה מעוררת יראה.

"אבל לאן-"

פרד וג'ורג' החליפו מבטים שובבים ומלאי משמעות.

"לחוות סנט- אוטרי," אמר ג'ורג', מחייך אל אחיו.

"כן," אמר פרד, מציץ לכיוון ג'יני מאחורי כתפו. ואת התמונה הזו, בה עניו החומות והצעירות

נצצו בקונדסות ופניו המנומשות היו סמוקות ומלאות חיים, ג'יני לא שכחה לעולם.

"הולכים לגנוב סוסים."

היא לא ידעה האם הארי ידע איזו משמעות הייתה למילים בשבילה, אבל משום מה, הוא חיכה לתגובה. הוא רק עמד שם, מביט מעלה אליה בסבלנות מרגיזה.

"חכה." קולה בקע מקרקר מגרונה. היא התנתקה מהחלון, יצאה מחדרה ומיהרה במורד המדרגות.

משפחתה ישבה במטבח בקודרות. כולם מלבד ג'ורג', ששכב על הספה בסלון בחליפה ובנעליים ונראה כמעולף. ג'יני חלפה על פני בני משפחתה במהירות ויצאה מדלת המטבח.

"לאן את-"

היא סגרה אותה אחריה, מרגישה הקלה פתאומית לעזוב את בני משפחתה האבלים.

הארי עוד עמד באותו המקום. הוא חיכה שתתקרב אליו מספיק ואז התחיל ללכת. ג'יני הדביקה אותו מחוץ לשער והם צעדו זה לצד זו בשביל האפר לכיוון סנט- אוטרי צ'אפל. 

היא כמעט התפלאה לגלות שהחיים מחוץ ל'מחילה' התנהלו כסדרם. הציפורים שרו, ילדים צוחקים טיפסו להנאתם טרקטור זקן ודומם שעמד במרכז שדה החיטה הזהוב, ובמרחק נשמע צלצול מתכתי של שער רכבת אשר מצהיר על ירידתו. היא כמעט יכולה הייתה להאמין שהיא והארי הם גם רק שני אנשים רגילים שמטיילים מסביב לשדות; נערה אדמונית בת שבעה עשרה והחבר השתקן של אחיה.

הם הגיעו למזלג דרכים שהוביל לכפר מימין ולחווה משמאל. הם פנו שמאלה וצעדו בשביל זמן מה, ואז ירדו ממנו וחתכו בעשב הגבוה העטור חרציות לכיוון מסילת הרכבת- קיצור דרך שפרד וג'ורג' הכירו לג'יני. הם טיפסו על הסלעים הגדולים שנערמו במרחק מה מהמסילה, שזמזום קל שעלה ממנה העיד על כך שרכבת מתקרבת.

הארי לא הציע לעזור לה לעשות את דרכה על הסלעים. היא לא ידעה מה מרגיז אותה יותר, העובדה שהוא לא מציע לה עזרה ובקושי מכיר בקיומה, או העובדה שמידי פעם היה מסב את ראשו בסתר לראות איך היא מסתדרת.

היא עשתה את המסלול הזה עשרות פעמים, הרבה לפני שהוא נכנס לחייה לראשונה. והיא בהחלט לא הייתה צריכה עזרה בהליכה או טיפוס- הוא ידע שהיא לא עוד אישה שברירית.

"צריכה עזרה?" או שאולי הוא לא הכיר אותה כמו שחשבה.

היא סידרה את מנח רגלה, שהחליקה אל רווח בין שני סלעים.

"אני בסדר," היא פלטה, לא מביטה בפניו. "הנעליים האלה..."

היא התיישבה לחלוץ את נעליה. היא חשה שהארי מתכוון לומר דבר מה, אך באותו הרגע רכבת נוסעים חלפה על פניהם בשאגה והפכה את השיחה לבלתי אפשרית.

הארי חלץ גם הוא את נעליו וגרביו והמשך דרכם על הסלעים החמימים הייתה קלה יותר. הם צעדו לצד הרכבת הדוהרת עד שעברה אותם ונעלמה בחיבור שבין הגבעות לשמיים הכחולים.

הם השאירו את הסלעים מאחור, חצו במהירות לרוחבה של דרך האפר הלוהטת המתפתלת ממנה ירדו כמה דקות קודם לכן, וחשו הקלה כשדרכו על הדשא הירוק שבצידה השני. הם טיפסו במעלה הירוק, העמוס פרחים לבנים וצהובים, פנו ימינה מול עצי החורשה והגיעו למראה יער ירוק, שגדר עץ גידרה שטח רחב ביותר בתוכו. השטח הזה סיפק מקום מרווח לשהותם של ארבעה סוסים מטופחים ויפיפיים.

הארי וג'יני השאירו את נעליהם על הגדר וטיפסו מעליה. כמובן שזו הייתה עבירה על החוק, וג'יני ידעה שאם בעל השטח יגלה אותם הוא עשוי אף לירות בהם ברובה המוגלגי שלו, אך זה מעולם לא הטריד אותה קודם לכן, וגם עכשיו לא.

הסוסים זקפו את אוזניהם וצפו בהם בסקרנות מעורבת בפחד. ג'יני קיוותה שהם עדיין מכירים אותה מהקיצים בהם הייתה מגיעה עם פרד וג'ורג' ללטף אותם ולרכוב עליהם.

"תעזרי לי?" אמר הארי, מחווה לכיוון עץ אלון עתיק שצמח צמוד לגדר בצד שהיה קרוב לחורש.

ג'יני משכה בכתפייה והנהנה. היא צפתה בהארי חוצה את המרעה יחף ומטפס בקלילות מפתיעה על הגזע, מניף את עצמו ומתיישב על אחד הענפים הנמוכים שמעל המרעה. מיישר את משקפיו, הוא ישב והמתין שתפעל.

ג'יני בחנה את הסוסים. היא מייד הבחינה שהסוס הרביעי הוא חדש, כי הוא לא היה שם בקיץ. הוא היה צעיר אך חזק למראה וגדול, כולו אפור ולבן. הוא בחן אותה בדקדקנות בעניו הכהות, גם כאשר השאר כבר התרגלו לנוכחותה, והיא הבינה מייד שהוא הפראי ביותר מבין הארבעה.

היא התקרבה אליו בזהירות. בתחילה הוא עמד במקומו באומץ, דומם לחלוטין, אך אז החל לסגת. היא התקרבה עוד קצת, עד שאוזניו היו משוכות לאחור באיימה ועניו בולטות, ואז זינקה קדימה בהפתעה. הסוס נבהל ופתח מייד בדהרה.

היא פתחה בריצה לצידו, למרות שלא יכולה הייתה לקוות לעמוד בקצב שלו. אך הוא דהר בחצי עיגול רחב, מנסה להתרחק ממנה, והיא רצה לכיוונו, מכוונת אותו אל עץ האלון. כשהייתה בטוחה שהוא נמצא במקום המתאים היא נעצרה, מתנשפת קלות, והסתכלה.

הארי חיכה בסבלנות עד שהסוס יתקרב, הכין את עצמו, וכשהיה כמעט מתחתיו, זינק מהענף ונחת, קצת עקום, על גבו של הסוס. נראה שהוא יודע מה הוא עושה, וג'יני בדיוק תהתה ממי למד זאת, כשהסוס ניער את אחוריו והעיף את הארי על הדשא, ממשיך בדהרתו בלי כל קושי.

ג'יני פרצה בצחוק בלתי נשלט. היא לא זכרה מתי צחקה ככה בפעם האחרונה, צחוק חזק ומטלטל כל כך שהיא חשה שרגליה קורסות ושדמעות עולות בענייה.

הארי הזדקף מייד, מטלטל את ראשו ומיישר את משקפיו. הוא הבחין שג'יני צוחקת וחייך, חיוך שדמה לשמש חורפית המבליחה בין ענני הגשם.

זה היה מפתיע ויפה כל כך שלרגע קצר אחד ג'יני חשה שהיא הולכת במימד אחר- מימד בו המלחמה לא התרחשה מעולם, וששניהם היו בסך הכל שני צעירים שגרתיים ומאוהבים.

"בואי ננסה את זה שוב," אמר הארי, עדיין מחייך אליה מהצד השני של המרעה, וטיפס שוב על העץ, לא מראה סימנים שהנפילה פגעה בו כלל.

ג'יני הבריחה את הסוס שוב, הפעם בכיוון השני. הוא התנהג בחשדנות יתר הפעם, ודהר לאט יותר, עניו על ג'יני כל הזמן. זו כנראה הייתה הסיבה שהארי הצליח לקפוץ על גבו ולאחוז בצווארו החזק לפני שהתחיל להתפרע.

הוא ליטף את הצוואר האצילי, מנסה להרגיע אותו, עד שהסוס התרגל לנוכחותו והפסיק לדהור בפרעות ולנער את ראשו. אז הארי הרשה לעצמו להזדקף ולהתיישב בנוחות. הוא אפשר לסוס לרוץ במעגלים במשך זמן קצר על מנת להירגע, ואז אחז ברעמתו הלבנה וכיוון אותו למקום בו ג'יני עמדה. הוא הקיף אותה כמה פעמים ואז משך ברצועה האחורית של ראשית הסוס, משתמש בה כמושכות מאולתרות. הסוס לא מיהר לעשות כמצוותו, אך לאחר כמה משיכות תקפות נעצר, רוקע ברגליו.

"איפה למדת לעשות את זה?" שאלה ג'יני, שהייתה בטוחה שבפרוור המוגלגי בו הארי גדל לא היו חוות סוסים.

"האחים שלך," אמר הארי, מלטף את צווארו של הסוס בניסיון להרגיע אותו. "התיאומים, כלומר."

"היית הולך איתם לגנוב סוסים?" שאלה ג'יני, כי רצתה לדעת האם אמר את המילים שאמר תחת חלונה בכוונה.

הארי חייך אליה חיוך עצוב מלמעלה. "כן. היינו אומרים לגברת וויזלי שאנחנו הולכים לשחק קווידיץ'..."

אז זה מה שהם היו עושים בחופשות הקיץ, בימים בהם עוד הייתה צעירה וכל כך מאוהבת בהארי שלא יכולה הייתה לסבול את נוכחותו ליותר מדקות ספורות. היה עליה לדעת.

הארי הושיט לה את ידו כדי לעזור לה לעלות על גב הסוס. ג'יני התעלמה המחווה שלו ושרקה.

סוסה חומה מבוגרת זקפה את ראשה בעניין. למשמע שריקה נוספת, היא פתחה בדילוגים לכיוונה, מזהה את האישה הצעירה אליה הפכה הילדה הקטנה עם הברכיים השרוטות שרכבה עליה כל קיץ מאז שזכרה את עצמה.

ג'יני ליטפה את הפרווה הסמיכה של הסוסה, שהמתינה בסבלנות שתיעזר בגדר ותטפס על הגבה. זו הייתה תחושה משונה לרכב על סוס בשמלה; תחושת הפרווה החמה בצדדים הפנימיים של רגליה הייתה נעימה אך מגרדת בו זמנית. שמלתה עלתה עד מותנייה, אבל זה לא שינה לה. זה לא כאילו הארי לא ראה את הרגליים שלה אף פעם.

היא ליטפה את צווארה של הסוסה, וכשהרימה את מבטה, גילתה שהארי מביט בה.

"מה?" היא פלטה, כי המבט שלו היה כל כך מוזר ומרוחק שהוא כמעט הפחיד אותה.

"כלום," הוא ענה, מחייך בריחוק.

ג'יני הזדקפה. "בוא נתחרה."

"מה?"

"מה ששמעת." היא לחצה על צלעות הסוסה והיא פתחה בדהרה מהירה. לאחר רגע הארי היה לצידה, סוסו הצעיר לא מתקשה לעמוד בקצב שלה.

פתאום הרוח הייתה חזקה מאד ובידרה את שיערה של ג'יני בפראות. היא הציצה בהארי, מעוניינת לראות האם גם הוא מרגיש כאילו כל הכאב והגעגועים מועפים מעליו ברוח, שמנקה אותו ומלטפת אותו. היא גילתה שחיוך קטן פרוש על פניו, ולנגד ענייה הוא רכן הצידה מעבר לגב הסוס בגמישות מפתיעה, נאחז בצלעותיו בברכיו, וקטף חרצית צהובה מהדשא. הוא הזדקף, שלח את ידו אל רצועת הראשית של הסוסה של ג'יני ועצר את שניהם בו זמנית, כך שברכיהם כמעט נגעו. אז הוא הכניס את הפרח בעדינות לשיערה, כאילו מעולם לא נפרד ממנה ולא עזב אותה לבד בזמן המלחמה.

הוא הסתכל על הפרח הצהוב בריכוז, כאילו הוא הכיל את התשובות לכל שאלותיו. הם היו כל כך קרובים שריח הגוף המוכר שלו עלה בנחיריה של ג'יני, והיא החליטה שהיא לא רוצה להתאפק. היא אחזה בפניו ונישקה אותו חזק.

הוא נענה לה מייד, שוכח לחלוטין מהסוסים או מכל דבר אחר לטובת הנשיקה, מניח את ידיו על מותניה ומאפשר להן לטפס מעלה.

הסוס הלבן לא פספס את ההזדמנות, ומייד כשדעתו של הארי הוסחה הוא פתח בדהרה, מנער מעליו את רוכבו. הארי נפל, מושך את ג'יני איתו, והסוסה החומה נבהלה ופתחה גם היא בדהרה. הם נחתו על הדשא, בקושי שמים לב מה קורה סביבם, ושקעו עמוק יותר זה בזו.

ג'יני התגעגעה למגע ידיו, שהיו עכשיו מחוספסות משזכרה אותן, לזיפים הקטנים והדוקרניים שליד אוזניו ולסתותיו, ולריח גופו, שבאותו היום, יותר מאי פעם, הזכיר לה קמצוץ של דשא ירוק ורוח פראית וצלולה. היא אפילו התגעגעה לניחוח הזיעה שלו, שהיה חזק באותו יום שטוף שמש, והיא דמיינה שיחד עם הזיעה זיכרונות המלחמה יוצאים מגופו ומשאירים אותו נקי בשבילה.

הם התעלסו, ובין הנשיקות הוא לחש שהוא אוהב אותה ושהוא רוצה להתחתן איתה ולעשות לה ילדים. וזו הייתה כמו הפעם הראשונה שלהם, כי לראשונה הם לא היו נער ונערה מסומאים על ידי התלהבות של נעורים, אלא גבר ואישה שמצאו נחמה זה בזו.

הם נשארו במרעה במשך כל אותו היום, שרועים על הדשא תחת השמיים הכחולים, בחברתם של הסוסים ושל ענן לבן אחד ובתולי שריחף מעליהם. היו כל כך הרבה דברים שהם היו צריכים לדבר עליהם- על המלחמה, על כל החברים שאיבדו, על המסע לטובתו הוא השאיר אותה מאחור- אך הם לא עשו זאת. אולי שניהם לא רצו, או שבשניהם קוננה הידיעה המנחמת שיש להם חיים שלמים לעשות זאת.