מאחורי הקלעים

הזמן עבר, וחלפו שבועיים מאז בת המצווה של הדס.

הדס עדיין לא הסכימה לדבר איתי.

"זה מעשה כל כך טיפשי" גיכך שלומי חברי, כשסיפרתי לו עליה.

לדעתו זה טיפשי, לדעתי לא.

שבועיים שלמים שאני מנסה להסתדר בלי אבא.

שבועיים ארוכים שאני צריך להתמודד עם אמא ששותקת.

שבועיים שאני צריך להתרחק מהפרצוף הזועף של הדס ולהעיר את הקטנים בבוקר.

הבעיה הגדולה שלי הייתה האחרונה.

בכל בוקר כשהיה עליי להעיר את מוישי ושמוליק, הייתי מוצף בשאלות קבועות. כמובן, גם היו לי תשובות קבועות.

"מיקאל (כך קוראים לי מויישי ושמוליק), איפה אבא?"

"הוא הלך להולנד לקנות לכם הפתעות" תירצתי

"כי אנחנו ילדים טובים?" "למה זה לוקח הרבה זמן?" "מתי אבא יקנה לי את התיק עם הסופרמן לכיתה א'?" "למה אמא לא עונה לי?"

הייתי מוצף בשאלות.

"שמוליק, מוישי, די לבלבל, תתלבשו ורוצו לגן"

"לבד?" שואל מוישי. הרי זה מגוכך! האם זה משתנה מדי יום?

"כן" אני עונה, ורץ לחדרי.

בחדרי אני  צונח על המיטה וטומן את ראשי בכר, ובוכה ובוכה ובוכה.

אבל עד כאן זה מה שהיה בשבועיים, עכשיו זה בוקר חדש.

----------

אמא מעירה אותי.

"מיכאלוש, מה אתה עושה במיטה? כבר מאוחר! תאחר לבית הספר"

אני מסתכל על אמא במבט תמה.

"נו! קום, קום" אני ממשיך לבהות באמא. לבסוף אני פוצה את פי: "את מדברת?"

"בטח שאני מדברת" צוחקת אמא, "קום או שתאחר לבית הספר, אני לא אוכל להסיע אותך!"

"למה?" החלטתי לוותר על העניין.

"כי אבא למה את האוטו שוב, זה למה?" זה היה השיא. כשאמא אמרה את זה צנחתי והתעלפתי.

אני לא יודע מה קרה אחר כך, אבל כשהתעוררתי עמד מולי אבא.

"אני רוצה לדבר איתך" אמר בקול רגוע.

אבא לא חיכה לתשובה והתחיל: "המכתב הלחיץ אותך, נכון?"

עכשיו כבר ממש נבהלתי. אז המכתב כן היה אמיתי? מה קורה כאן?

"בטח" נזכרתי לענות.

"מה שרשמתי היה נכון." חייך אבא ברוגע.

נבהלתי שוב. אני מדבר עם מת? מה הולך כאן?!

"זה יהיה לך קשה אבל..." אבא גמגם "אני ואמא התגרשנו."

הבנתי כמעט הכל. אבל היו לי עוד המון שאלות.

"והדם? ולמה אמא שתקה? ולמה דווקא בבת המצווה? ולאן נעלמת לשבועיים?"

"דם?" נבהל אבי. הוא חשב לרגע ואז צחק. "אה, הכנתי להדס טוסט מיוחד לכבוד הבת מצווה.

"אמא שתקה כי בכל זאת היה לה קשה. הבת מצווה יצאה במקרה בתאריך, בלי כוונה כלל והסיפור שלאן נעלמתי הוא ארוך מאוד"

"אני רוצה שתספר" הסקרנות הציפה אותי.

"טוב, אבל לא בבית החולים" לחש אבא "בא למקום אחד, מקום שאני מכיר טוב מדי"

אבא תפס את ידי. רצנו יחד עד לשער אפור בגדול, אבל ואני רצנו ישר לתוך השער שהיה סגור ובלי להבין בכלל...

נכנסתי להרפתקה בעולם חדש ומרתק.

הפרק הקודם