טרגדיה

רצתי,מתנשמת.הוא בסדר?הוא נלחם?הוא פצוע?הוא...חי?

המחשבות התרוצצו לי במוח כמו צרעות מציקות,עקצו שוב ושוב.

הנה הוא,נלחם עם אוכל מוות במסכה.הטירוף עלה בי והתעתקתי(ההגנות

הוסרו)לצידו של רמוס,שנלחם כל עוד נפשו בו באוכל מוות.

"דורה,"מלמל רמוס בזמן שנלחמנו באיש המקולל.

"מה את חושבת שאת עושה פה?!לכי!רוצי!"

אבל לא הלכתי לשום מקום.אפילו הטלתי לחש הורג,רק כדי שלא יהרוג את

רמוס.

חסר לו עם הוא יעשה את זה.

"אבדה קדברה!"שאג האוכל מוות,והתחמקתי.מיד זיהיתי את הקול.

גרייבק.תהיתי למה הוא לא משתמש בציפורניים ובשיניים שלו כדי להרוג.

אז צרחתי בחזרה,"אבדה קדברה,חתיכת אידיוט מגודל!!!"

הסילון הירוק שיצא משרביטי הנאמן פגע בשריון ברזל של חליפת

שריון,וכמעט שפגע בגרייבק.אבל הוא התחמק,הרשע האידיוט.

"אהה,טונקס,חצויית דם דוחה שכמוך-אף אחת כמוך א תהרוג אותי!!!"הוא

אמר,וכיוון אלי שוב קרן זוהרת בצבע ירוק.

ואז קררה דבר שאני לא יישכח לעולם,ואני יתאבל עליו כל החיים שלי.

רמוס קפץ כדי לספוג את הקללה,ולפני שאמרתי לו שיזוז,הוא...

"רמוס!"צרחתי,ובכיתי ללא שליטה על...על...

לאחר חמש דקות שגרייבק הלך להילחם במישהו אחר,קמתי,אחוזת

דמעות,והלכתי לעבר הגורל.

"פנרייר גרייבק,"אמרתי בקול ברור.

"כן,חצויית דם?את רוצה שאני אהרוג אותך?"

"כן."אמרתי,וכל ההילאים שנלחמו נגדו הביטו עליי בחוסר אמון.

"הרוג אותי,פנרייר גרייבק.הרוג אותי,ונגמור עניין.הרגת את מי שאני אוהבת...אז הרוג אותי.קרע אותי,את בשרי,שתה את דמי.רק תוציא אותי מהחיים."
דממה השתררה באזור שבו נלחמנו.הדמעות עוד זלגו חרישיות לחיי,אבל התעלמתי מהן.

רמוס.לופין.מת.

הלב דפק מהר,אבל כבר לא הייתה דרך חסרה.גרייבק התנשם,וחייך חיוך רשע שחשף שיניים צהובות ומפחידות.

"אין בעיה,מותק."

הצייד הלך בצעד נינוח ובחיוך ידידותי כדי להרוג אותי...

וכך עשה.