"מי אמר שזה בלתי אפשרי?!"

תראו...אני באמת באמת באמת באמת באמת באמת באמת מצטערת שלא עידכנתי!!!
נותנים לנו טונות של עבודות ופרויקטים,היו לנו משו כמו 10 בחנים,עד 12 בלילה אני ערה עם כל החרא הזה שנקרא לימודים,וכמעט אין לי זמן לעדכן!!
אז...אם אני לא מעדכנת זה לא בגלל שנטשתי את הפיק זה פשוט שאין לי זמן.יש לנו הכנה לחטיבה וזה....אתם לא מאמינים כמה מייגעים אותנו!אם יהיה ככה כל יום בחטיבה אינלי מושג מה לעשות!

==

"שלום בלטריקס",אמר רמוס ורצה להסתלק משם.בלטריקס בלק,זה בדיוק מה שחסר לו עכשיו.
"אל תסתלק מפה",אמרה בלטריקס,משועשעת.
"למה?",שאל רמוס.הוא התחיל להתעצבן.
"כי אני רוצה לנהל איתך דו קרב".
"מה..?",שאל רמוס,מבולבל,ולפני שידע מה קורה שם,הוא הוטח לרצפה.
"חה!אחת אפס לי.אתה תמים מאוד,לופין..",אמרה בלטריקס באכזריות.רוצה קרב?תקבל קרב!חשב רמוס בזעם ושלף את שרביטו.
"לוי-לויקרפוס",אמר רמוס והניף את שרביטה.גופה של בלטריקס זע קלות,אך שום דבר לא קרה;בלטריקס צחקקה ברוע לב.
"דאנסגואו",היא אמרה כשניצוץ רשע חלף בעיניה ושיניו של רמוס החלו לצמוח בקצב מהיר.בלטריקס התמוגגה.
"מה קורה פה - ?",שאל סיריוס בבלבול.הוא ומריה בדיוק הגיחו מאחד המסדרונות.סיריוס הלבין;הוא מיד כיוון את שרביטו על רמוס ומלמל את לחש הנגד.
"טוב שיש לך שומרי ראש,מוזנחוני",אמרה בלטריקס ברוע ונעלמה מין העין.
"מה קרה פה?",שאלה מריה בבהלה קלה.
"הבת דודה המשוגעת שלך",סינן רמוס והצביע על הנקודה שבלטריקס נעלמה ממנה."פתאום נלחמת נגדי בדו קרב".
"אין לי מושג מה יש לה",אמר סיריוס בחשש קל."אבל אל תדאג",הוא אמר,כי הדאגה התפשטה על פניו של רמוס כמו גידול,"היא תמיד הייתה משוגעת".
"מאוד מקל עליי,המידע הזה",אמר רמוס בגלגול עיניים קל."אני הולך לשיעור שיקויים".
"אין לך מה,חבר",אמר סיריוס."השיעור נגמר עוד 5 דקות.כדאי שכבר תלך לחדר שינויי צורה".
"אני לא מאמין שפספסתי שיעור בהוגוורטס!",אמר רמוס בכאב.
"תמיד יש פעם ראשונה",חייך רמוס ומריה צחקקה.
"זה בכלל לא מצחיק אותי,סיריוס",אמר רמוס והרצין."יש עכשיו בחינות.אני לא מאמין שפספסתי שיעור בשנה החמישית,לא מאמין!",רמוס רקע ברגלו מרוב תסכול.
"אז תאמין",אמר סיריוס."יאללה,לך לשינויי צורה לפני שתדרס ע"י ההמון הזועם,אפילו הוא זועם שלא הגעת לשיעור שיקויים..."
"שתוק",הפטיר רמוס והלך אל חדר שינויי צורה.
הוא הלך לחדר שיקויי צורה,שקוע במחשבות.למה בלטריקס רצתה להילחם איתו?מה זה נתן לה?הרי זה לא היה מול כולם,רק היא ראתה את ההשפלה...מה היה האינקטנט שלה,לכל הרוחות?
רמוס הגיע אל חדר שינויי צורה ופתח את הדלת.
"הו,לופין!",אמר הפרופסור מקגונגל בהפתעה כאשר רמוס באדישות לכיתה."הקדמת".
"אה",אמר רמוס במבוכה.הוא רצה לספר על שיעור השיקויים שהבריז ממנו,לא בכוונה."פרופסור..אני,רוצה לספר לך משהו.."
"כן,לופין?",שאלה אותו מקגונגל.
"טוב - אני - אני לא הייתי בשיעור שיקויים",אמר רמוס וגילה שהרבה יותר קל להסתכל על הציפורניים הימניות שלו מאשר על פרצופה של מקגונגל.
"למה?",היא שאלה ישיריות.
"אני - לא יודע - זו פעם ראשונה שזה קורה לי -",גמגם רמוס.
"קצר ולעניין,לופין!",אמרה מקגונגל בשמץ קוצר רוח.
"שכחתי",הוא לבסוף פלט בקול שקט.פרופסור מקגונגל נראתה מבולבלת.
מ -מה?איך- איך שוכחים שיעורים?",היא נראתה אבודה.
"זה - משהו שמטריד אותי הרבה זמן ומשכיח ממני כל דבר אחר - את מבינה",הוא ניסה להסביר לפרופסור המבולבלת.
"מה מטריד אותך,לופין?",לפתע נעשה קולה חם ואנושי,ורמוס אמר בהפתעה,
"אמ,טוב,את מבינה פרופסור - אני - אני מקבל מכתבים מסתוריים ש - ש - טוענים שהם יודעים על זהותי - על זהותי הסודית".
"לא",היא לחשה,מוטרדת.
"כן",הוא אמר,מוטרד ממנה.
"והכי גרוע-אין לי אפילו שמץ מי זה.אני רק יודע שהוא יודע את זהותי הסודית וזהו",אמר רמוס.הוא העדיף לא להגיד 'היא',ולא להגיד למקגונגל שבכלל מדובר במכתב אהבה.
"אולי - אולי -זה סתם איום ריק?",הציעה מקגונגל בשקט.רמוס בלע את רוקו.
"לא נראה לי פרופסור".

==

זהו,זה פרק די ארוך,כפיצוי.

תיהנווו

הפרק הקודם